הוא...פומי
״להמשיך קדימה לקראת השגת המטרות הנכספות, עלי אדמות״
מדור הוא… היה מאד אהוב על פומי ונכתב מידי יום ביומו בכל גליונות הכוננות והקרב של הבטאון. הוא…היה מאין מדור צימוקים לטייסים, אנשי צוות תעופה ומנהלה ומילואימניקים. אחרי פרישתו של פומי מחיל האויר, דני מולד כתב, ״הוא…הלך״ (בטאון חיל האויר נובמבר 1985 48 (149). בכתבה פומי אמר, ״הטור היומי שלי נקרא ׳הוא׳ וכתיבתו הייתה חביבה עלי במיוחד. בטור זה הגבתי על ההתרחשויות של השעות האחרונות בחיל האויר ובבסיסים״.
למעשה וריאציה של ״הוא״ עוד התחילה ב-1948 תחת הטור ״עלים קטנים״ שהתפרסם בשלושת הגליונות הראשונים (והיחידים) של ״עלים״.
עוד ניצנים של הטור ״הוא״ אפשר למצוא בבטאונים השונים, תחת הטורים, ״פליטון״, ״פרורים״ ו״עוללות״, רבים מהם הופיעו תחת שמות עט.
הוא...הגיח
ב– 24 לאוגוסט 1926, הפציע לעולם הילוד הרך, משה פומרנץ, בבית חולים הדסה בתל–אביב. בנם הראשון והיחיד של ברכה פומרנץ לבית זיבנברג ואהרון פומרנץ.
״המילה הראשונה לאחר הלידה נעשית על ידי המוהל״ – אימרות הדר
הוא...התייתם בגיל 4
אהרון פומרנץ, נפטר בנר השני של חנוכה 1930, משחפת. הוא היה בן 29 במותו ונקבר בבית הקברות הישן בצפת.
הוא...שמר ושימר את הגלויה
גלויית השנה טובה הזאת, נשלחה לפומי, בשמיני לספטמבר 1930, מאביו, אהרון פומרנץ, שהיה מאושפז בבית החולים הדסה בצפת. החפץ היחיד שנותר לפומי מאביו.
הוא...גר בשכונת הפועלים הראשונה בתל-אביב
שכונות הפועלים הראשונות בעיר תל אביב נבנו ביוזמת ההסתדרות הכללית בארץ ישראל. השכונות הוקמו במטרה לשחרר את הפועל העירוני מנטל שכר הדירה הגבוה, לשפר את תנאי המחיה שלו וליצור בשיכונים הווי פועלי-הסתדרותי. שכונת הפועלים א׳ ובה שלושים וחמישה בתים פרטיים בני קומה אחת עם משק עזר של כחצי דונם בצמוד לכל בית, נבנתה בשנים 1930-1931 בתכנון המהנדס דוד טוביה על שטח של שלושים דונם, שהקצתה קרן קיימת לישראל, במקום כרם שקדים שהיה במקום, בין שדרות קרן קיימת לישראל ורחוב לסל. מחיר כל בית היה בערך 350 לא״י ורוב בעלי הקרקע הטריים שילמו זאת בתשלומים. אביו של פומי, אהרון פומרנץ, היה אחראי על בניית השכונה (עד שחלה), ביתם היה ממוקם ברחוב קרן קיימת 3.
״לבית שנבנה ללא חלונות אין שום הזדמנות״ -אימרות הדר
הוא...למד במחזור הראשון של בית החינוך לילדי עובדים בצפון תל-אביב
פומי החל את לימודיו היסודיים, בשנת 1931, שנת יסוד בית החינוך בצפון, לאחר מכן הוסב שמו ל- א.ד. גורדון (ראה תעודת גמר מספר 60 – 29 יולי 1939/י״א תמוז ת״ש, החתומה ע״י המורים ומנהל בית הספר, גרשון זק, שבעיקר עיצב את צביון בית הספר).
אמו ברכה, כאם חד הורית, עבדה מאד קשה וחזרה מאוחר הביתה. בית החינוך לילדי עובדים ענה בדיוק למטרה זאת: לאפשר לאמהות העובדות לצאת לעבוד במהלך יום הלימודים, ולספק יום לימודים ארוך וארוחה חמה לילדי העובדים. זה היה בית ספר של תנועת העבודה, בימים שעוד לא היה בהם חינוך ממלכתי. הם היו קוראים למורים בשמותיהם הפרטים ולא כמו בבתי הספר של ״בורגנים״, כמו בית ספר ״לדוגמא״ בשם מורה.
המחנכת של פומי היתה בחורה בת שמונה עשרה בשם, רחל ינחל (סוקולקה). לימים, היא היתה המחנכת של בנו, רוני, ויותר מאוחר של בתו, אתי.
שלום כתה א׳
״מי שהולך לבית ספר לאהבה יישאר רווק״ – אימרות הדר
הוא...נגן בכינור
מסתבר, שבגיל עשר, פומי למד לנגן בכינור אצל עטרה גליקסון-הרץ. היא היתה כנרית ידועה ותרמה רבות להכנסת הטעם המוזיקלי המעודן בתקופה הראשונה של היישוב העברי הגדל בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה
״שיר בלב חודר יותר משיר בפה״ – אימרות הדר
הוא...החל את הקריירה העיתונאית שלו
ב-1939, בגיל 13, משה פומרנץ היה העיתונאי הצעיר ביותר במדינת ישראל. פומי מאד חיבב ספורט, אסטרטגיה וטקטיקה. הוא קפץ במוט, שיחק כדורגל והיה שחקן שחמט מחונן. פומי הנעים את זמנו בכתיבת מאמרים. יום אחד הוא החליט ללכת לבית הדפוס בו מוצאים עיתון יום, בסביבות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוא נכנס לדפוס ובקש לדבר עם עורך העיתון. העורך שאל אותו, ילד מה אתה רוצה ופומי ענה, להיות כתב ספורט. העורך, המשיך, האם כתבת משהו? פומי שלף את הכתבה שהכין, ״מבט מהטריבונות״, על תיאור משחק כדורגל מנקודת מבטו של אוהד, היושב ביציעים וצופה במשחק. הוא השאיר לו את הכתבה. העורך, לקח את הכתבה, בלי להסתכל עליה, הניחה על שולחנו העמוס בניירת ואמר למשה הצעיר, לחזור אליו בעוד מספר ימים. פומי, דבק במטרתו ובחזון ייעודו כאיש העט, חזר לעורך העיתון, וזה מיד יידע אותו, שהוא ממנה אותו לכתב הספורט של העיתון וגם יספק לו תעודת עיתונאי.
״לעולם לא תוכל להיות מעודכן בחדשות מקריעת העיתון״ -אימרות הדר
הוא...שמאלי בעולם ימיני
לפומי הייתה איטרות מולדת. כילד, הוא החל לכתוב ביד שמאל. באותם השנים, הייתה סטיגמה לכותב/ת ביד שמאל ודיכוי השמאליות היה מאד מקובל. המחנכים בבית החינוך צפון, אילצו את משה הקטן לעבור ״טיפול המרה״ ולמנוע ממנו להיות שמאלי. למרות ששינו לפומי את היד הכותבת, לא יכלו לשנות את תפקודי המוח הטבעיים. היד הדומיננטית של פומי נשארה היד השמאלית. הוא זרק כדור ביד שמאל ועשה את רוב הפעולות ביד שמאל.
תוספת ההעדפה הידנית של פומי, הפכה לברכה. זה אפשר לו לפתח ולאמן את שני חציי המוח ולמצוא מספר פתרונות נרחבים לסוגיות. הייתה לו הבנה מהירה כברק ושלמות מחשבה. יש לשער, ש״אילוץ״ המוח, הוסיף לחידוד היצירתיות שלו ותרם למשחקי השחמט המוחיים, האין סופיים.
לפי מחקרי המוח, מה שקובע איזו יד תהיה דומיננטית הוא הצד הדומיננטי במוח. המוח מחולק לשני חלקים. הצד השמאלי ברובו מילולי – עוסק בזיכרון רציונלי, בחשיבה לוגית וניתוחית המבוססת על חוקים, בהסקת מסקנות ובהפשטה מילולית. החצידור הימיני שולט ברגשות, בחשיבה אסוציאטיבית, באינטגרציה של מידע, בהקשרים, בתפיסה אמנותית ובתפיסת המרחב ולעיבוד כמויות גדולות של מידע.
יש מאין הצלבה או קונטרה–לטרלית, כאשר החצי הימני דומיננטי יותר, האנשים שמאליים, ולהפך.
הנטייה לשמאליות הינה בחלקה תרומה גנטית ובדרך כלל גבוה יותר אצל הזכרים במשפחה. במשפחתו של פומי, בנו, רוני הוא שמאלי. נכדו של פומי, הוא גם שמאלי עם נטיות ימניות.
מעניין לציין, שכאשר פומי פעם מעד ונפל, הוא ניסה לעצור את הנפילה ביד שמאל (היד הדומיננטית) ושבר את היד. הוא התבדח, שיצא משהו טוב מ״טיפול המרת ידו״, כלי הכתיבה החשוב שלו, לא נפגע והוא יכול להמשיך לכתוב…ביד ימין.
״עם שתי נעלים ימניות אף פעם לא תתחיל עסק ברגל שמאל״ – אימרות הדר
הוא...התגייס כנוטר
בספטמבר 1944, פומי התגייס כנוטר למשטרת היישובים העבריים. הוא התאמן בהר עצמון ובעין השופט. כוחות הנוטרים לבשו מדים מיוחדים. כובע אוסטרלי רחב שוליים, בעל קיפול מצד שמאל. קיפול זה נועד לאפשר נשיאת רובה על כתף שמאל בצעידה ארוכה. על השוליים השמאליים של הכובע היה משולש שציין את האזור אליו השתייכו הנוטרים. הם צוידו בכלי נשק, כמו רובי ציד ורובי צבא. לפומי הייתה סוסה בשם דיאנה.
״מלחמה היא מחלה שהתרופה היחידה שלה היא שלום״ – אימרות הדר
הוא...מרד במשפחה
לאחר שפומי סיים את שרותו במשטרת הישובים העבריים, משפחתו, ביחוד הדודים, הרגישו חובה, לעזור ולייעץ לו במקצוע עתידי. הם רצו שיהיה בענף דומה לזה שהם בחרו. משלח יד מכובד, קבוע ושיוכל לפרנס משפחה בכבוד. בספטמבר 1945, בגיל 19, למורת רוחו וכנגד כל רמ״ח אבריו, פומי החל ללמוד בבית הספר למדעי המסחר של מ. סבוראי. בתום אחד-עשר חודשי עינויים, ב– 30 לאוגוסט 1946, פומי קיבל תעודה שעמד בבחינות הדרושות בלימודים של: 1. הנהלת חשבונות. 2. תורת המסחר. 3. חשבון מסחרי (ראה תמונה ותעודת גמר).
כברת דרך הזויה שכזאת – בשביל אדם כמו פומי – מעלה צמרמורת ונותנת את התשובה, מדוע פומי אהב לטפח כישרונות בבטאון, ומדוע הוא לא דחף את ילדיו בשטח המקצועי ורק התביית על הכשרון הטבעי של כל אחד מהם. במשחקי לשון, פומי היה מביע את כברת הדרך שעבר ל- קברת דרך…
לאחר תום קורס האימה, פומי הודיע למשפחה, עשיתי מה שביקשתם, אני לא מעוניין במקצוע זה. אני אהיה פרסומאי ותסריטאי. באמצע שנות הארבעים, בישראל, אנשי המשפחה, לא ידעו מה עובר על פומי וקראו לאספירציות שלו, ״לופט גאשאפט״ (עסקי אוויר, באיידיש). לימים, הם היו גאים בפומי, שמרד ובחר את דרכו שלו.
היפה בסיפור זה, ש״עסקי אוויר״, תרתי משמע, השיקו את קריירת הכתיבה והיצירה של פומי.
האיש הקפוא, שני מצד ימין - איך אני אומר למשפחה...שזה לא יעודי
״מבחן הבגרות החשוב ביותר הוא חשבון-הנפש״ – אימרות הדר
הוא...התגייס ב- 1947 לשרותי המועצה הכללית לתעופה העברית בא״י
בכתבה ״הסיסמה ה׳טובים לטיס׳ בת 50״, (פברואר 2010), פומי כתב, ״החיידק התעופתי נכנס בי בשנת 1947, כשנה לפני הקמת המדינה. באותה תקופה עבדתי במועצה הכללית לתעופה ברחוב מונטיפיורי 9 בתל-אביב. המועצה לתעופה שהייתה כיסוי למחתרת כוחות–האויר של "ההגנה", "השתרעה" על פני שני-חדרים בלבד. המחסור בתקציב היה חמור מאוד וההתלבטויות הכספיות לא פסקו לרגע.
נכנסתי למשרדו של יהושע אייזיק, שעמד בראש המועצה ואמרתי לו ולאנשיו בחדר, בשלווה סטואית, כי אני מוכן לגשת לדוד בן-גוריון ולבקש את סיועו בקבלת תקציב מתאים שיוכל לסייע לפעולות המועצה לתעופה. בתחילה חשבו כל הנוכחים בחדר כי אני מהתל בהם ומתבדח, אולם, כאשר עמדתי על שלי והמשכתי להפציר בהם שיאפשרו לי לגשת לבן-גוריון, הם היו משוכנעים לחלוטין כי יש להם עסק עם אחד שנפל על הפנים.
לא ויתרתי. החלטתי להוכיח לנוכחים בחדר כי דברי נכונים ואין לי בעייה להגיע לבן-גוריון. הסברתי להם כי אני מתגורר בשדרות קק"ל בתל-אביב, באחד הבתים הסמוכים לביתו של בן-גוריון וישנם יחסי-ידידות בין משפחותינו, במיוחד עם פולה בן-גוריון.
כהוכחה נוספת למפקפקים בחדר, סיפרתי להם כי בהיותי ילד, שלחה אותי פולה בן-גוריון לקיוסק הסמוך להביא בקבוקי-סודה לבן-גוריון. הקיוסקאי התבונן בי בכעס ואמר: "תשמע מויש'לה, תחזור לפולה ותגיד לה, כי כל זמן שבן-גוריון לא יחזיר את בקבוקי-הסודה הריקים הוא לא יקבל חדשים".
מצוייד בהסכמתם הנלהבת של חברי המועצה הכללית לתעופה, ניגשתי לביתו של דוד בן-גוריון ואמרתי לפולה: "אני צריך לדבר כמה דקות עם בן-גוריון". פולה, השכנה הטובה והידידותית, לא היססה, הנידה ראשה בחיוב ואמרה:"בסדר אבל לא להרבה זמן".
עליתי לחדר עבודתו של בן-גוריון בקומה השנייה והסברתי לבן-גוריון בכמה משפטים קצרים את נחיצות הכסף למועצה הכללית לתעופה. הוא התבונן בי בהבנה ובחצי-חיוך, כשתשובתו השלילית אפילו לא עלתה על שפתיו ותחת זאת הוא ניסה לשלוח את ידו לעבר כיסו להדגים בפני כי אכן הכיס ריק. חזרתי למועצה מאוכזב.
בנובמבר 1947 הפכה המועצה הכללית לתעופה ל"שרות-אויר", כשלרשותו 12 מטוסים בלבד. לאחר חדשים אחדים בסוף מרץ 1948 החל לקום חיל האויר הישראלי כשברשותו כבר 25 מטוסים קלים, כמחציתם מסוג "אוסטר", אלה ה"הפרימוסים" המפורסמים שנרכשו מידי הבריטים בארץ ואשר שופצו והוכשרו מחדש למשימות באותה תקופה.
ההכרה התעופתית וחשיבות הכוח האוירי הלוחם, טרם עמדו בראש מעייניו של הציבור בארץ.
יום אחד בלבד לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, בשבת בבוקר ה-15 במאי 1948, תקפו מטוסי "ספיטפייר" מצריים את שדה דב בתל-אביב. התקיפות נערכו בכמה גיחות שהתחילו בשעות המוקדמות של שבת וגרמו נזקים קשים לשדה כאשר חמישה לוחמים נהרגו. ילדי בתי-הספר נשלחו לשדה-דב למלא שקי-חול לביצור עמדות ההגנה האנטי-אווירית, שהייתה קלושה למדי. אפילו מטוס קרב אחד לא היה לנו על מנת לעצור את המיתקפה האוירית המצרית. לוחם מתוסכל אף ירה באקדחו ב"ספיטים" שצללו לעבר השדה באין מפריע״. המשך בכתבה ״הסיסמה הטובים לטיס בת 50״.
הוא...ערך את בטאון חיל האויר מ-1948, אבל קבל מינוי ב-1950
״מי שחי בעננים חייב להיזהר מפגיעת מטוסים״ – אימרות הדר
הוא... היה בן בית אצל משפחת בן-גוריון
אהרון פומרנץ היה מיודד עם דוד בן-גוריון. התמיכה ההדדית בתנועת הפועלים והסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל הייתה עוד נדבך בקשר. אהרון שהיה ממקימי קבוצת ריפין, לימים קבוצת הבניה, ברזילי, וחבר בקומונה הקיבוצית הראשונה בתל אביב, היה עסקן במשרד לעבודות ציבוריות, שלימים, הפך למשרד סולל בונה. כראשוני בוני תל אביב, אהרון ואשתו, ברכה, קנו חלקת אדמה בשכונת הפועלים א׳. החלקה הייתה ברחוב קרן קיימת 3, מספר דלתות מחלקתם של דוד ופולה בן גוריון. לאחר מותו של אהרון, ב-1930, בן-גוריון ובמיוחד אשתו, פולה, לקחו את פומי, שהיה בן ארבע תחת חסותם, כשכן וידיד משפחה.
פומי היה במשרדו של בן גוריון, כאשר התקבל הטלפון מנשיא ארצות הברית, הארי טרומן בשעות בוקר המוקדמות של יום שבת, ה-15 במאי 1948. טרומן הביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון ערב קודם על הקמת מדינת ישראל.
פומי היה בן בית אצל משפחת בן-גוריון. פולה בן-גוריון, הייתה שולחת את פומי להביא סיפונים מהקיוסק בפינה או לקנות מצרכים בצרכנייה. באחת הפעמים, סירב בעל הקיוסק לתת לפומי סיפונים ואמר, תגיד לבן-גוריון שקודם יחזיר את הסיפונים הריקים. בפעם אחרת סירב בעל הצרכנייה לתת לו מצרכים בשביל פולה, מאחר והחוב בהקפה היה גבוה ולא נפרע. מסתבר, שעמוס בן-גוריון, הבן, היה קונה (בהקפה) שמנת (מוצר יקר באותה תקופה) ונותן אותה לכלב המשפחה. תמיד הייתה זו חידה, מה לכלב ולשמנת…? אך מי יודע, אולי זה היה כלב עם נשמה של חתול, או אולי כלב עם מחסור בסידן…
ב– 2010, פומי כתב במאמר על, ״השכנות הטובה בין משפחתי למשפחת בן–גוריון הביאה את פולה בן–גוריון להתעניין בכל הקורה עמנו. מידי כמה ימים, לאחר התגייסותי לחיל האויר, היא הייתה עוצרת אותי ליד שער ביתה, מחייכת בלבביות ואומרת לי: "אז אתה משה בחיל האויר אה? אבל עמוס שלי במשטרה". בנה עמוס בן–גוריון ז"ל (לימים) היה סמפכ"ל משטרת ישראל. פולה עקבה בעצם גם אחרי צמיחתם של ילדי. כאשר אשתי הייתה חולפת על המדרכה ליד בית בן–גוריון . פולה, שהייתה עומדת בקביעות ליד השער, בקרבת הבוטקה של השוטר, הייתה עוצרת את אשתי והעגלה ומתעניינת בפרטי פרטים בשלומו של הילד ואף מנדבת עצות טובות במסירות ובאהבה.״
באחת הפעמים עצרה פולה את אשתי עם עגלת בני רוני הזאטוט ומיד שאלה את רוני בהצביעה על הבית שמאחוריה, " רוני'לה, מי גר בבית הזה?"
רוני הפספוס התבונן בבוטקה ולא היסס להגיב ובפסקנות: ׳השוטר׳!…״
לאחר הכרזת העצמאות בן-גוריון הבין שהיעד העיקרי של חיל האויר צריך להיות השמדת כוח האוויר של האויב, ולקראת יעד זה צריך חיל אויר מאורגן. הכספים החלו לזרום. (ראה יום יסוד חיל האויר – אחד מימי–בראשית מכריעים בדרכנו לנצחון_בן-גוריון _דבר 27 אוק 1948)
פומי לפני בית בן-גוריון, 2006
שימו לב לביקתת השומר בצד ימין
הוא...והיא
הכל החל בשנת 1949, בקומה החמישית של מלון קונטיננטל, שבו היתה ממוקמת מפקדת חיל האויר ביפו. כתב צעיר מבטאון חיל האויר, בשם בני, ניסה לחזר אחרי מרכזנית חיננית ומתוקה. הוא לא התאים לה והיא דחתה את חיזוריו בעדינות. הכתב לא נרתע והציע לה לפגוש את הבוס שלו, עורך הבטאון. פומי הזמין את הבחורה למשרדו, בתירוץ שהוא מכין כתבה. הוא…לקח הצצה קלה בחיילת הצעירה, בלה לוין ונפל שבי.
פומי בקש מאחד הצלמים לקחת את תמונתה בחדר התקשורת ושיתחיל לראיין אותה והוא יצטרף אליהם בכניסה למפקדה. פומי פגש אותם למטה והצלם עזב. השיחה עם בלה קלחה, כאשר בשלב מסויים, הוא מכריז בהחלטיות, "את עסוקה, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת". פומי העניק לה את כינוי החיבה, מודי, קיצור של חמודה. הם נישאו ב -3 בספטמבר 1950. מודי היתה המוזה של פומי, היא שימשה כ״קהל״ ראשוני, דרכה הוא ״ניסה״ את כל רעיונותיו ותמיד הקשיב וכיבד את דעותיה. הם אהבו וצחקו ביחד במשך 66 שנים.
מלון קונטיננטל, יפו. מפקדת חיל האויר, 1949
(מתוך הסרט ״הספיטפייר השחור״)
״שמלת חופה לבנה יכולה להשחיר מהר״
״גודל החתונה אינו מצביע על גודל האהבה״
״הדבר היחיד הגורם לגירושין הוא החתונה״
״חרטה מתחת לחופה תציל כוס נוספת משבירה״
אימרות הדר
״אהבה פורחת גם בחורף״
״אהבה היא קירבה והקרבה״
״אהבה היא שידרוג של חיבה״
״גם באהבה צריך לבדוק כל עניין לגופו ולגופה״
אימרות הדר
בין השנים 1952-1955 עיתון מעריב ערך תחרות שנתית בשם ״כתובים״. פומי, כתב מאמר בשם, ״דרך כל בשר״. סיפור אמיתי ומפלט ריגשי, המתאר כיצד זוג הורים צעיר (פומי ומודי) מתמודד עם השכול והטרגדיה של מות בתם הבכורה, בת שמונה ימים.
פומי זכה בפרס ראשון על הכתבה. מאחר ופומי היה איש צבא והמאמר נכתב בשם עט, אשתו, מודי, הלכה במקומו לקבל את הפרס. מר קרליבך, עורך מעריב חילק את הפרסים. בסכום הזכיה, הזוג הצעיר, קנה שתי שמיכות פוך.
בזמן כתיבת המאמר, ״דרך כל בשר״, פומי, התסריטאי בעל הדמיון הפרוע, לא תיאר לעצמו שהמציאות עולה על הדמיון, ושיכול להיות ש״זלדה״ (שם החיבה שפומי קרה לילדה) לא נפטרה, אלא, נגנבה מבית החולים ונמסרה לאימוץ להורים בעלי אמצעים וחשוכי-ילדים. בית החולים, אף פעם לא סיפק תעודת פטירה, ומקום הקבורה לא נודע. כל המאמצים למצוא אינפורמציה העלו חרס. במרוצת השנים, פומי, היה מדבר על ״זלדה״ לעיתים ותמיד מציין עם חיוך כאוב, שכאשר ימצא אותה, שני ילדיו, יצטרכו, לחלק את הירושה בשלוש.
הוא...עברת את שם המשפחה מפומרנץ להדר
החל מ-1948, דוד בן–גוריון היה אובססיבי בהחלפת שמות אזרחי מדינת ישראל, משמות לועזיים לשמות עבריים. בן גוריון כתב, בפנייה לכלל חיילי צה"ל, ״ראוי שכל מפקד (מפקד כיתה עד ראש מטה) יחליפו שמות משפחה במקרה שהם גרמנים, אנגלו–סכסיים, סלביים, צרפתיים ולועזים בכלל, בשמות משפחה עבריים למתן דוגמה לחיילים. צבא הגנה לישראל צריך להיות עברי ברוחו, בחזונו ובכל גילויו הפנימיים והחיצוניים״. במכתב שכתב ביוני 1955 לרמטכ״ל, הוא פנה לחיילי צה"ל באיגרת שבה הדגיש כי יש לאזרחים הזכות המפוקפקת לשמור על שמות המשפחה הזרים, אם כי רצוי שלפחות לחיילי קבע יהיו שמות משפחה עבריים. עם זאת, אין בידי שר הביטחון הסמכות להטיל חובה לעשות זאת. למרות זאת, הודיע בן-גוריון לכל החיילות שלא ישלח שום קצין לחו"ל בתפקיד ייצוגי אם לא יהיה לו שם עברי.
בתחילת 1955, פומי, כקצין חיל האויר, התבקש לייצג את החיל בפסטיבל סרטי תעופה בצרפת. במשך שנים (לפחות ממרץ 1949) פומי השתמש בשם העט, משה הדר, כשכתב מאמרים בבטאון חיל האויר, למרות שכותרת העורך הייתה: משה פומרנץ. יש לשער, שקרבתו האישית לבן-גוריון, והלחץ ש״הזקן״ הפעיל על פומי, בימים ההם, חלחלו פנימה ופומי החל את הטרנספורמציה, תחילה כשם עט, עד שלא נותרה לו הברירה ואז החליף את השם, בצורה רשמית. יש לתאר שפומי חש אמביוולנטי לגבי שינוי השם. פומרנץ היה הקשר הממשי והיחיד שלו לאביו, כמאיין מצבת זיכרון. לימים פומי ציין, שהשם הדר, דאז, היה מהראשונים. אף אחד אחר לא נשא את השם הדר.
ב– 25 בפברואר 1955 ״החייל משה פומרנץ״ שינה את שם המשפחה להדר, בלשכת הרישום בתל–אביב. השם פומי שהוא קיצור של פומרנץ המשיך ללוות אותו לכל אורך חייו. זה השם היחיד, שאשתו בלה (מודי) קראה לו.
״לאדם הראשון לא היה שם משפחה״ – אימרות הדר
סרטי ההסברה של אותה תקופה היו״ מאופיינים בקריינות רוויית פאתוס ובצילומי נוף״. אומר פומי בכתבה מאת נתן גרוס ״תסריט יש לדעת לכתוב…״ עיתון על המשמר 5 בנובמבר 1967. ״הפעם לא רצינו עוד סרט בנוסח סרטי קרן הקיימת. אולי משום כך… פסלה לשכת ראש הממשלה את הסרט, שנקרא ״הדרך לשחקים״. בתמונת הפתיחה מתמקדת המצלמה על בית-חולים ליולדות. עגלות-תינוקות עומדות בשורה, כשעל כל עגלה מודבק שלט המציין את מיקצועו של התינוק: ״חקלאי״, ״עורך-דין״, ״מיליונר״ וכו. ברקע אומר הקריין: ״אילו אפשר היה לדעת מראש את מקצועו של הרך הנולד לא היתה כל בעייה להכשיר טייסים. אולם, מאחר שלא הגענו עדיין למצב הזה עוד ארוכה הדרך לשחקים״. פומי טוען, שתמונת הפתיחה הייתה פחות שמרנית לטעמה של לשכת ראש הממשלה. לאחר-מכן הוא הצליח לשכנע את הפיקוד בחיל לעמוד מאחורי הסרט ועם לחץ כבד – יצא הסרט לאקרנים.
הסרט מתאר את שלבי האימון הטרום-צבאי של גדנ״ע אויר, מהטיסן, הדאון ועד ל״פייפר״. הסרט נעשה על מנת שהגדנ״עים יביאו אותו לביקור בכנס שנערך בארה״ב על בעיות התגוננות אווירית אזרחית. הסרט הוצג, אז, בטלוויזיה ברחבי ארצות הברית. זה הסרט שהחל את הקרירה התסריטאית של פומי.
הפקתו של הסרט הסתיימה ב- 1955, כמה ימים לפני פסטיבל הסרטים בחיפה, כשכבר היה מאוחר מדי להכניסו לתחרות. פומי לא התייאש. יום לפני פתיחת הפסטיבל נסע לחיפה, דפק על דלתו של מנהל הפסטיבל והוציא ממנו הבטחה שהסרט יתקבל לתחרות, במידה והוא – המנהל יאהב אותו. שלושה אנשים היו בקולנוע ״מאי״ כשהסרט הוקרן בחצות: פומי, מנהל הפסטיבל והמקרין.
״הדרך לשחקים״, הסרט הראשון של חיל האויר, הוכנס לתחרות וזכה בפרס ״צבר״ (ה״אוסקר״ הישראלי באותם ימים). בשנת 1955 הוכתר כ״סרט הטוב ביותר של השנה״. פומי זכה בתואר ״תסריטאי השנה״.
״המבקרים ציינו את השוני שבן סרט זה לסרטים דוקומנטריים מקובלים על הקק״ל ומוסדות אחרים בארץ, הודות לגישתו האנושית לנושא וההומור הטוב שאפיין אותו״.
רבים מסכימים שהחיים הם סרט, בתנאי שיבטלו את המילה "סוף״ – אימרות הדר
לחץ על הכותרת לעבור להיסטוריה של ״הטובים לטיס״
הוא...לחופש נולד
לפומי היה מאד חשוב ליצור באופן חופשי, בלי הכבלים וההתחיבויות של קצין צבא. הוא מאד אהב את עבודתו בחיל האויר, אך רצה חופש פעולה יצירתי – לכתוב ספרים, תסריטים וכתבות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. הפתרון שלו היה לוותר על שירותו בקבע, ועל ״קריירה צבאית״, תפקיד יותר בכיר, להתקדם בסולם הדרגות הצבאי, לצאת לפנסיה בגיל מוקדם, לקבל שכר והטבות יותר גבוהים. בנובמבר 1958, פומי הפך לאזרח עובד צה״ל. בטאון חיל האויר מספר 047, מרץ 1959 העורך: משה הדר ולא רב סרן משה הדר כבגילון הקודם.
במבט לאחור, פומי עשה צעד נבון ונכון. צעד שהתאים לו ולצרכיו. הוא המשיך לעשות מה שאהב עבור חיל האויר, כתב את פקודות היום של מפקדי החיל, ערך את הבטאון, ניהל את כל מערך ההסברה, שהוביל למותג ״הטובים לטיס״, גיליונות הקרב, הטור הוא… ולסרטי חיל האויר עטורי הפרסים. במקביל, פומי נתן דרור לכתיבה ויצירה קולוסאלית.
יש לשער, שהיכולת לחיות בשני עולמות אהובים, בלי קונפליקט פנימי, רק חידדו את התפוקה והיצירתיות של פומי והתרומה לחיל האויר.
״מי שאין לו רעיונות אץ כל חייו לראיונות עבודה״ – אימרות הדר
הוא...השתתף בקורס התסריטאות הראשון בישראל, 1964
פומי השתתף בקורס התסריטאות הראשון בישראל שניהל קארל פורמן, באוגוסט 1964. קארל פורמן היה תסריטאי ובמאי יהודי אמריקני שהיגר בזמנו לאנגליה בעקבות רדיפות הסנאטור ג׳וזף מקארתי. בין סרטיו, ״בצהרי יום״, ו״תותחי נברון״. הוא הגיע לישראל במרץ 1964 להקרנת הבכורה של סרטו ״המנצחים״. ביוזמת רשות הסרטים של מרכז ההסברה ובשיתוף עם השלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים, סוכם כי הוא ישוב באוגוסט ויעביר קורס תסריטאות במשך חודש ימים. זו הייתה הסנונית הראשונה להקמת הפקולטה לאמנות הסרט באוניברסיטה העברית. לקורס נבחרו סופרים ותסריטאים שכבר עסקו במקצוע בעבר.
באוסף משה ״פומי״ הדר, מצוי התסריט ״המנצחים״, ממנו הקבוצה למדה.
באסיפת משתתפי הקורס לתסריטאות הוחלט על הקמת ארגון ישראלי לכותבי תסריטים, ומחזות טלוויזיה. מטרת הארגון לאגד בתוכו את כותבי התסריטים הפועלים בישראל ואלה העשויים להצטרף בעתיד. נבחרה ועדה מארגנת בהרכב של 4 חברים כולל משה הדר.
הצטלבות דרכים מקרית (או לא?): בשנת 1979, בתו של פומי, אתי, החלה את ההתמחות הקלינית שלה בבית החולים סידר סיניי, בלוס אנג׳לס, במחלקה הפסיכיאטרית, ביחידה לנפגעי מעשי אלימות ואונס. אחת הקלינאיות שעבדה איתה, הייתה בחורה בשם קייט לוונהיים. הן התחברו ונפגשו באירועים שונים, מסיבות, ערבי שבת, וכו׳. יום אחד בהיותה בדירתה של קייט, אתי הבחינה בליתוגרפיה של תמונת השלום של פיקאסו. בעיניה המתורגלות ליצירות אומנות, היא חשדה שזו הדפסה אורגינלית. קייט סיפרה לה שזו המתנה האהובה עליה ביותר מאביה. הן התחילו לדבר עליו וקייט ציינה ששמו, קרל פורמן. היא דיברה על התקופה בה הם גרו באנגליה ולפתע אתי שאלה אותה, האם הוא קרל פורמן, התסריטאי, של ״הגשר על נהר קוואי״? קייט ענתה, כן (היא בתו מנישואיו הראשונים, לאסטל). אתי סיפרה לה, שהיא מכירה את שמו היטב, אביה, הזכיר אותו רבות בביתם, על כך שהוא למד אצלו בקורס התסריטאות הראשון בישראל. לימים, קייט, שידעה, כמה אתי מתעניינת בעובדות היסטוריות ובדוקומנטים היסטוריים, נתנה לה את הטרנסקריפט של עדות אביה, קרל פורמן, בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, בימי ציד המכשפות של הסנאטור ג׳וזף מקארתי.
״במאי קולנוע עלה על סרטון״ – אימרות הדר
הוא...זכה בפרסים והערכות
- כנף הזהב הסרט ״הגובה ארבעים אלף״, פסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון לסרטי תעופה, אירונטיקה וכיבוש החלל בדובל, צרפת, 14 ספטמבר 1963.
- כנף הזהב, הסרט ״בקצב המחר״, פסטיבל הסרטים הבין לאומי לסרטי תעופה, אירונטיקה וכיבוש החלל בווישי, צרפת, 21-27 יוני 1965.
- בסוד ההלם (1965) הוצג בפסטיבל העולמי של סרטי-עבודה במונטריאול זכה בפרס הראשון בקטיגוריה שלו אוגוסט 1967.
- בסוד ההלם גם זכה בפרס בשנת 1966 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי באנטוורפן, בלגיה.
- פרס ראשון, מדליית זהב, סרט פרסומת למקררי אמקור ״חופשה על הקרח״, פסטיבל הבין-לאומי ה-19 לסרטי פרסום ואמנות בקולנוע וטלוויזיה, ניו יורק, נובמבר, 1976.
- מדליית ארד, לסרט חכם גמליאל הנקרא באנגלית, ״נישואין בנוסח יהודי״. פסטיבל השלישי לסרטים באטלנטה, ג׳ורג׳יה, אביב 1979.
- ציון לשבח על עבודה מעולה ומסורה – מפקדת חיל האויר 21 דצמבר 1949.
- הערכה מהרמטכ״ל רב-אלוף יגאל ידין 14 ביולי 1950 על החוברת מס׳ 9 ״העומדת על הגובה מבחינה תרבותית טכנית כאחד. (מצורף גם מכתב ממפקד חיל האויר, אלוף אהרן רמז מיום 17 ביולי 1950).
- 11 באפריל 1967, מפקד חיל האויר אלוף מוטי הוד, מכתב הערכה על המאמץ התושיה וקצב הביצוע המעולים שגילה ענפו אחרי הפלת המיגים ב-7 באפריל 1967, יממה לאחר מכן, יומני הקולנוע הציגו את ניצחון חיל האויר והעבירו אותו לידיעת הציבור. ״העבר ברכותי ואיחולי הלבבים לקציני וחיילי הענף ובמיוחד ל״פומי ושותפיו״.
- פרס ראשון כבן אדם, בן-זוג, אבא וסבא 1926-2015.
״זוג שזכה בפרס הגדול בפיס הוא זוג מעושר״ – אימרות הדר
הוא...נפגש עם יורי גגארין
בפסטיבל סרטי תעופה וחלל בדוביל, צרפת בשנת 1963, פומי התיידד עם הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין.
יורי גגארין היה האדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל והראשון שחג סביב כדור הארץ ושב בשלום לאדמת-ברית המועצות (רוסיה של היום) והפך לגבור בארצו ובעולם כולו. פומי, שאל אותו, אם אפשר לחיות בחלל? והוא ענה לו, אפשר גם למות (לימים יורי גגארין נהרג בתאונת מטוס). בפסטיבל בינלאומי זה זכה סרטו של חיל האויר "הגובה 40,000", שאת תסריטו, פומי כתב, בפרס ראשון, כנף הזהב.
לפני חלוקת הפרסים, ניגש גגארין לפומי והודיע לו כמה הוא וחברו הקוסמונאט, וולדימיר קומורוב (שלימים נספה בתאונת חלל) התפעלו מיופיו של הסרט. בגאווה גגארין בישר לפומי, שהוא זכה בפרס כנף הזהב וכי המשלחת הרוסית הצביעה בעד סרטו. באחת הארוחות יחדיו, פומי, ביקש שיחתום לו על תפריט המסעדה. גגארין לקח את התפריט (ראה משמאל) וחתם על התפריט מספר פעמים, כמזכרת לחוגו מסביב כדור הארץ.
״כדור הארץ יסתובב מהר יותר אם כולנו נרד במשקל״ – אימרות הדר
הוא...היה אנושי
באחת הכתבות ב- 1963, על הסרט סיניה (פרשה אנושית – כסרט), נכתב ״ואילו התסריטן – הגברתן משה הדר, שראוי לו, בשל הוותק ושפע התסריטים והתסריטונים שחיבר, שייקרא ׳התסריטן מס׳ 1 של ישראל׳, אומר: ב׳סיניה׳ – כוונתנו לתת שתי נקודות מבט של הבעיה של יחסי ישראל עם הערבים. נכון יותר, היחס בין הערבים לישראליים. שתי דעות קיצוניות לגבי הנקודה זו, נאבקות ביניהן בסרט ואחת מהן מנצחת: הדעה הדוגלת ביחס אנושי הוגן וטוב״.
דברי פומי, שנאמרו לפני כל כך הרבה ירחים, הם אספקלריה מדוייקת של מחשבתו והפילוסופיה, שרקמה את צורת יחסו לחיים ולאנשים הסובבים אותו.
״חום אנושי מתגבר על כל כפור״ – אימרות הדר
הוא...הגה בר מצווה על הגובה
מידי שבת פומי ומודי היו מבקרים את אחד מבני משפחתה הענפה. ב-1967, בנו של פומי, רוני הגיע למצוות. לפומי, היה חשוב מאד לקיים את האירוע במקום לא קונבציונלי. פומי, לא סגד לאולמות אירועים וכו׳. היצירתיות, החדשנות והאווירה הייחודית הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי באירוע חשוב זה.
בביקור שבת, אצל אחיה של מודי, זלמן לוין, שגר ברחוב מכבי 3, בתל אביב (מול מגרש הכדורסל הישן של מכבי תל–אביב), הם ישבו על המרפסת ובין שתיית הקפה ואכילת עוגות ״קפולסקי״, שוחחו על כך שפומי ומודי מחפשים מקום רענן, שונה ומדליק לקיים את הבר-מצווה. לפתע, פומי העלה את עיניו לאופק התל–אביבי וניתקל במגדל שלום. אז גורד השחקים הראשון בתל אביב ובישראל. בעת חנוכתו ב– 1965 הוא היה המבנה הגבוה ביותר במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה והתנסה לגובה 123 מטרים, בעל 32 קומות. ב-1966 חנכו שם מצפה עם ״גג פתוח״ עם משקפות תצפית בשם ״מצפה שלום״.
הוא אמר לזלמן, אולי מודי ואני נעשה את האירוע במצפה מגדל שלום. זלמן, הגיס, איש המשטרה הוותיק, קר הרוח, אמר (אפילו שהוא לא האמין), למה לא!
פומי, הצליח, לשכנע את בעלי מגדל שלום לערוך את מסיבת הבר–מצווה של רוני במצפה עם הגג הפתוח, כאשר כל המוזמנים עולים במעלית לקומת הגג.
כתוצאה מאירוע ראשוני וייחודי זה, מגדל שלום החל להשכיר את המקום לאירועים נוספים.
(סיפור זה נאמר לכותב, על ידי, צביה, בתו הצעירה של זלמן)
תחילת שנות השבעים. מבט מהמצפה בקומה העליונה של מגדל שלום אל דרום העיר ואל יפו תל אביב
ברכות לבר מצווה ממפקד חיל האויר, אלוף מרדכי הוד – 19 ביולי 1967
״דיפלומט מוצלח לא מקבל מט״ – אימרות הדר
הוא...היה מלך המט
פומי היה רב-אמן במשחק השחמט. ראיית הנולד וחיפוש פתרונות חלופיים למצבים קשים ולעיתים מתסכלים, היו לחם חוקו. בעל יכולת מחשבה אסטרטגית וטקטיקה מדהימים, עם ראייה עמוקה ודמיון מופשט שאפשר לו ריכוז וסבלנות עצמית גבוהה, קור רוח ופוקר פייס. אף אחד, לא הצליח להביס אותו במשחק השחמט. פומי, ידע להקריב, לתקוף, לשפד, לאיים שצריך, לרתק שצריך, לפרוץ קווים שצריך ולהגן שצריך. כל משחק הוא בנה כתסריט, כמערכת פרסום, בראותו את כל השלבים והאפשרויות של פורס מאז׳ור.
הוא...כתב סרט על הכור האטומי
פומי התבקש לכתוב תסריט לסרט הסברה והדרכה פנימי, על הכור האטומי בדימונה. הוא ביקר בכור וקיבל עשרות מסמכים שיעזרו לו להרכיב תסריט מהיימן, אנושי ומעניין. הסרט נעשה ופומי המשיך בחיי היום יום…
לאחר שנים רבות, בתחילת שנות השמונים, כאשר הוא ומודי החליטו לעבור להתגורר בארה״ב, הם החלו ל״נקות״ את ביתם ופומי גילה את המסמכים הסודיים של הכור האטומי. כמובן, שהוא לא יכול היה לספר לאיש, או לתת אותם לאף אחד.
פומי ומודי הגיעו לביתה של אחותה של מודי, יפה, ברחוב פינסקר בתל אביב. יפה, לא היססה, נתנה אמון מלא בגיס האהוב. יחדיו, החבורה, עלתה לגג בייתה ושם הם שרפו את כל המסמכים עד תום. על מה הם חשבו כשביצעו מעשה הצתה מסוכן, שכזה…רק להם הפתרונים!
״פצצת אטום משמידה עד תום״ – אימרות הדר
צילום: מור צידון, בטאון חיל האויר
הוא...ירד לבור
ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים, בשעות הצהרים המאוחרות, פומי שב לביתו ברמת אביב. בזמן ה״ארוחה מפסקת״, פומי יידע את משפחתו, שהוא מגיע עכשיו מהבור (מרכז השליטה של חיל האויר) ושהמצב הביטחוני אינו ודאי, הסיכוי למלחמה גבוה, אע״פ שראש אמ״ן, דובק בסבירות נמוכה לפריצת מלחמה. אבל פומי אמר, ״בחיל מתארגנים״. פומי ציין שלפי כל הנתונים, הממצאים והמידע שהוא ראה ושמע, ״אנחנו הולכים למלחמה״.
למחרת, יום הכיפורים, בשעה 6 בבוקר, הטלפון צלצל בביתו של פומי והוא התבקש להגיע מיד למטה חיל האויר. הוא יצא את ביתו ונסע בכביש השומם לקריה, בתל-אביב. הוא ירד לבור עם צמרת חיל האויר ואנשי המטה הכללי של צה״ל. פומי לא היה בקשר עם משפחתו עד לאחר שנשמעה האזעקה הראשונה בסביבות שתיים אחרי הצהרים.
בעצם תפקידו כעורך בטאון חיל האויר, כמחבר פקודות היום של מפקדי החייל והאחראי על מערך הפרסום של החייל, פומי ירד לבור, פעמים רבות. אחת הפעמים, הנוספות שהוא הזכיר, הייתה בזמן מבצע אופרה – תקיפת הכור האטומי בעיראק. ב- 7 ליוני 1981, פומי ואישים אחרים, שהו בבור עד שכל המטוסים שבו בשלום לבסיס, אף אחד לא עזב את הבור.
ב-1983, פומי כתב את הסרט ״כנפיים״, דוקו-דרמה, על תקיפת הכור בעיראק.
״סופה של כל מלחמה הוא ראשיתה של מלחמה חדשה״ – אימרות הדר
הוא...מנע פיצוץ בתוך דיזנגוף סנטר בפורים
העיר תל אביב הייתה עמוסה מתמיד, אחר הצהריים של פורים, חופש מבתי הספר. ילדים מחופשים ומאופרים. פיצוץ אדיר קטע באחת את שמחת החג. הפיגוע בדיזנגוף סנטר היה פיגוע התאבדות שאירע בתענית אסתר (ערב חג הפורים), 4 במרץ 1996 מחוץ לדיזנגוף סנטר. בפיגוע, שבוצע על ידי מחבל מתאבד חבר ארגון חמאס, נרצחו 13 בני אדם ונפצעו 125.
מחבל מתאבד, מאזור רמאללה הוברח לישראל דרך מעבר קרני, והגיע ליעדו בקניון. משהבחין במאבטח בכניסה לקניון שינה את תוכניתו ופוצץ עצמו במרכזו של מעבר החצייה בסמוך לדיזנגוף סנטר.
פיגוע זה יכל להיות חמור שבעתיים, באם המחבל היה נכנס לתוך הקניון.
עכשיו אפשר לגלות: מדוע המחבל שינה את מקום הפיגוע ולא נכנס לתוך דיזנגוף סנטר?
בסוף פברואר 1996, פומי הגיע לישראל, לבקשת שמואל (סמי) פלאטו שרון, לעזור לו בהכנת קמפיין (כידיד קרוב, פומי יידע את סמי, מראש, שכתוצאה מהנסיבות שנוצרו בשנים שחלפו מאז בחירתו לכנסת התשיעית, הסיכוי להיכנס לרשימה הוא קלוש ושואף לאפס). מידי יום פומי היה מגיע למשרדיו של סמי שהיו באחת מקומות המשרדים, בדיזנגוף סנטר ומשוחח עם סמי על כל הרעיונות החדשים, שצצו במשך הערב הקודם והלילה ומראה לו סקיצות גראפיות. ב- 4 למרץ 1996, כמידי יום, פומי הגיע בסביבות 11-12 בבוקר לדיזנגוף סנטר. אשתו, מודי, גם הצטרפה אליו. מוקדם יותר, נשברו לפומי אחד מזוגות משקפי הקריאה שלו ומודי הציעה, שהיא תלך להסדיר את התיקון אצל אופטיקאי במקום.
בכניסה לדיזנגוף סנטר, עמד מאבטח, שהפעם, לא בדק אותם לחלוטין. מודי עם תיק יד ופומי עם תיקי הסקיצות. פומי לא אמר דבר למאבטח. מודי הלכה למסור את המשקפיים לתיקון ופומי עלה לסמי. בראותו את סמי, הוא הסב את תשומת ליבו למחדל בכניסה לקניון. סמי מיד הרים את הטלפון וזימן אליו את קצין הביטחון. בהגיעו למשרד, סמי דרש מיד, לצייד את כל מאבטחי הכניסות בגלאים ולפתוח את כל התיקים, בהתאם לתקני הביטחון.
מודי הגיעה למשרדים של סמי והודיעה לפומי כי המשקפיים יהיו מוכנות בשעה ארבע. בדרך כלל, פומי היה נשאר לעבוד במשרדו של סמי, עד 3:30. הוא קבע עם מודי, שהיא תחזור למשרד של סמי והם ירדו יחדיו לאסוף את המשקפיים בשעה ארבע. בינתיים מודי הלכה לסידורים ולבקר את אחותה, יפה, שגרה בקרבת מקום.
מודי חזרה למשרדו של סמי בסביבות 3:30 והמתינה לפומי.
הפיצוץ במעבר החצייה היה בשעה 3:50.
באותו יום פומי הציל רבים וגם את עצמו ומודי. חבר של פומי (שמוליק פ.), רצה לפנות לידידתו הכתבת, על מנת שהיא תראיין את פומי על הנושא. פומי סירב לעשות לעצמו ״פרסומת״ מהטרגדיה והשכול של אחרים. רק מתי מספר יודעים, על האירוע הזה.
באם לא היו נשברים משקפי הראיה שלו, פומי ומודי היו עוזבים את משרדו של סמי בשעה 3:30 וחוצים את אותו מעבר חציה, באותה שעה ארורה.
הוא...מלך החלומות הצלולים
פומי בצורה טבעית ראה מעבר לדברים חוצי גבולות שאי אפשר להסביר בידע המקובל. היה לו חזון, יכולת לראות את המחר. פומי לא טען שיש לו תכונות על טבעיות, הוא פשוט ניתב ופיתח את המתנה הזאת למטרות היצירה. הוא קיבל את זה כחלק ממנו. לימים, שוחחנו רבות על התיאוריה של קרל יונג ״סינכרוניסיטי״ או ״צירופי מקרים״ ועל ״לוסיד דרימס״ – ״חלומות צלולים״. לפומי לא היה צורך להסביר דברים בדרך של סיבה ותוצאה בלבד. הוא האמין שדברים קורים במקביל בלי קשר לסיבתיות בין אירועים, אך בקשר למשמעות וקשרים בין כל הדברים, אותם הוא תמיד שאף למצוא ולחבר.
חלימה מודעת הייתה חלק מהיצירתיות של פומי. תופעה שהוא תיפח ונהנה ממנה במיוחד. הוא היה מודע לכך שהוא נמצא בחלום כשהוא ישן. קוגניציה זו, אפשרה לו לשלוט על פעולותיו במרחב החלום ולנווט את החלום בהתאם לרצונו, לכל מציאות מדומה (או לא) שבה יחפוץ. זה נתן לו הזדמנות לעבד מידע עתידי ולהתנסות במגוון טעויות, להתמודד עם סיטואציות של מאבק, כישלון וניצחון, אהבות ואכזבות, לחוות טווח של רגשות מורכבים ולתמרן את הכיוון בהתאם לווריאציה המתאימה לו. פומי היה ״מתעורר״ ומיד כותב את הסיטואציה.
״בכל חלום יש שלשת-רבעי שלום״ – אימרות הדר
הוא...אשף בפרקטיקל ג׳וקס
אחד הדברים שפומי אהב לעשות, זה מתיחות. לעיתים הוא ״גייס״ את בתו, אתי למעשי הקונדס. אשתו, מודי קראה להם, ״בוני וקלייד״, ומעלליהם לא תמיד היו לרוחה, אך למרות זאת, ״הילדים״ היו ילדים ופרקו כל עול.
פעם, מודי שלחה את פומי לקנות מצרכים בסופר-מרקט ברחוב ברודצקי ברמת אביב. הוא לקח את בתו עימו. כשנכנסו, לסופר, פומי ניגש לדלפק המנהל ואמר לו, שאין ביכולתו למצוא קרטון ביצים ללא חלמונים (זכרו, אז לא היו תחליפים ונושאי הקולסטרול/צמחוניות/טבעוניות לא היו בתודעה). המנהל הביט בו ואמר, אבל ביצים לא מגיעות בלי חלמון. לכל הביצים יש חלבון וחלמון. ככה התרנגולת מטילה את הביצים. פומי, ברצינות ובכבוד למנהל, המשיך בשלו, מתעקש לביצים עם חלבון בלבד. פומי דבר אתו בצורה כה משכנעת, שלפני שעזב, הבטיח המנהל לאתר מגדל ביצים שיוכל לעזור לו.
מעשה הקונדס האחר שהיה אהוב על פומי, נעשה (רבות) בתוך מעליות – המקום הטוב ביותר לשחרר אינפורמציה – הקהל שבוי, סגור ומשועמם ולפני עידן הטלפונים הניידים. פומי היה מצרף למבצעים הללו את ה״שותפה שלו לפשע״ והם היו נוסעים עם קבוצת אנשים דחוסים יחדיו ומשוחחים ביניהם על אדם פלוני, שהרג מישהו והסתיר את הגופה מתחת למיטה. הם המשיכו לקשט את הפרטים והנסיבות בכל מיני צבעים ותיאורים תזזיתיים, ככל שהקהל השבוי נעשה סקרן יותר.
״רבים מתים מצחוק יהיה זכרם ברוך״ – אימרות הדר
חידודי הלשון ומשחקי המילים היו הדלק או יותר נכון הניצוץ, שהתניע את פומי מידי יום ביומו. הוא התענג על ביטויי הפתעה, אנקדוטות, שעשועי שפה ומשחקי מילים שהצביעו על שתי משמעויות או יותר. הצימוקים, הוא אמר, ״הם קטנים, מתוקים, טעימים ומפיקים חיוך בריא במהירות״.
פומי היה מילון עברי–עברי 24/7. הוא חיפש ובחן את המשמעות המולטי–מילולית של המילה שנשמעה דומה. הוא עשה כל זאת כדי לקבל אפקט הומוריסטי–רטורי. נוסף לכתיבת צימוקים, הוא השתמש במשחקי-לשון במסעי פרסום ומודעות.
״חיים ומוות בידי הלשון והאקדח״ – אימרות הדר
הוא...כתב טורים צולפים
פומי היה קם בבוקר וקורא את כל עיתוני היום, מקשיב לחדשות ונותן לתאים האפורים ללוש ולעבד את האינפורמציה ביעילות ולפלוט את הצימוקים והרעיונות. תרגול מוחו ומציאת אתגרים יומית, הותיר את פומי תמיד חד וערני.
במשך שנים פומי כתב טורים הומוריסטים–צולפים שפורסמו בעיתונים השונים תחת השמות: ״פחים קטנים״, ״קריעת כיוון״, ״בסימן קריעה״, ״החצי השני״, ״חדשוט״, ״על נהרות בברלי–הילס״ ועוד. כשעוברים על הצימוקים הללו, היום, מקבלים תמונת מצב הומוריסטית–היסטורית של ענייני דיומא מאותן השנים, שבהרבה מקרים משתלבים ומתחברים להיום.
״הלשון היא בוגדנית, גם מלקקת גלידה וגם מלקקת תחת״ – אימרות הדר
הוא...מומחה בנשיקה צרפתית
באוקטובר 2008, פומי כתב הקדמה לספר ״אימרות הדר״. הוא ציין, ״למען אלה האוהבים לקרוא לא רק בין השורות, אלא גם בין האותיות של שפתנו חיברתי מבחר חדש של מימרות, אימרי–שפר, ביטויים–מפתיעים, פכים קטנים, שעשועי–לשון ומשחקי–מילים, תוך ניצול סגולותיה וצבעיה של השפה העברית. כל אלה מנסים לתת לשפה החייאה–חזותית חייכנית, שאינה רק נכתבת או נשמעת, אלא גם נראית. בקיצור, ישנה כאן ויזואליזציה של השפה. אנו מכירים את האימרה ׳דבקה לשונו לחיכו׳, אבל, בשעשועי–מילים, האם מישהו שמע אי פעם את האימרה ׳דבקה לשונו לחיקה׳? האם האימרה ׳לשון נופל על לשון׳, איננה מתייחסת גם לנשיקה צרפתית?״
הוא..עובד עליך בעיניים
בשנות השישים, פומי ומודי גרו ברחוב קרן קיימת 3, בדירה מיניאטורית, מטבחון, חדרון אמבטיה, חדר ילדים, חדר עבודה של פומי, סלון שבלילה הפך לחדר השינה של הזוג. פומי היה מתבדח שהוא פיתח את שריריו על ידי הזזת הספות כל ערב וכל בוקר. מדי כמה שבועות, הייתה מגיעה אליהם בחורה לעזור בעבודות משק הבית. מודי בקשה מהבחורה, שכאשר היא נכנסת לנקות בחדר העבודה של פומי, לעשות זאת בשקט, מאחר שהוא עובד.
יום אחד, הבחורה יצאה נסערת מחדר העבודה. מודי חשבה, שפומי, ״ניסה״ עליה את אחד הצימוקים שלו. היא שאלה את הבחורה, אם הכל בסדר?
הבחורה, בהתחלה, התפתלה באי-נוחות, אבל לאחר מספר רגעים אמרה למודי, אני רוצה להגיד לך, שבעלך משקר לך בעיניים!
מודי, קצת נבוכה ומבולבלת, לא הבינה את משמעות ההתפרצות הזאת. היא שאלה אותה, במה הוא משקר?
הבחורה ענתה: את אמרת לי, להיות בשקט, כי הוא עובד. זה לא נכון, הוא יושב בכורסה וקורא עיתון!
״עבודה בעיניים אינה מצריכה משקפיים״ – אימרות הדר
הוא...הצל הענק
זיכרונות רבים מאבא חקוקים בליבי. אך זיכרון אחד, ומיוחד, אהוב עלי מכולם. שעות הלילה הקטנות. אני מתעוררת לצליל מנגינת הטבע. אפופה בקורי שינה, יוצאת למסדרון והולכת לעבר חדר השירותים, אך מתבייתת על שובל האור הבוקע מחדר עבודתו של אבא. נעצרת ונשענת על משקוף הדלת ומביטה בשקט, בצל הענק, מהרצפה עד לתקרה, הנופל על מדפי הספרים. אבא רכון על שולחן הטיק המאסיבי, מחזיק בין אצבעותיו את העט הנצחית ממנה הוא משחרר בהחלטיות את האותיות הקסומות. האיש המחונן הזה, באקסטזה יצירתית, משבץ כל פנינה למקומה, ויחדיו שולב אותן למחרוזת על גבי דף הנייר הלבן. פניו הקשובות מוארות במנורה יחידה כשפלג גופו העליון מטיל את הצל המוכר והאהוב. אני לא חושבת שהוא אי פעם הבחין בי. אבל תמיד ידעתי שהוא יהיה שם…
הערה: תמונה זו צולמה בהיותי בת 19, ב-1975, בשעות היום. לאחר שנים רבות רק הבנתי, את הצורך התת-הכרתי שלי להקפיא את הרגע האהוב ואת אותה הרגשת ביטחון.
Hebrew 
English