בלה ״מודי״ הדר

מודי ליד תמונתה, שצוירה בידי הציירת, סופיה קיסלוב 

בלה ״מודי״ הדר

בלה פסיה לוין נולדה ביוני 1929 בלונינייץ, בלארוס. הבת הצעירה של יצחק אברהם לוין ואסתר מלכה לוין לבית שניידמן. לבלה היו שישה אחים ואחות אחת (אריה, צבי, זלמן, איזיק, דב, יפה ויעקב). 

ב-25 בנובמבר, 1934, בגיל 5, בלה הגיעה עם משפחתה, באונייה פולוניה, לנמל יפו.  

בלה גדלה בשכונת מכבי על גבול  תל-אביב יפו.

ב-1946, בלה איבדה את אמה האהובה. על ערש דווי, הצדיקה, אסתר מלכה, בקשה את בתה בלה, להבטיח לה להמשיך את  מפעלה ולקיים את מצוות משלוח מנות מזון חמות לשבת, לקשישים ונזקקים בשכונתם. בלה קיימה את ההבטחה, כל יום שישי במשך שנים רבות.

ב-1948 מודי התגייסה לחיל האויר, כקשרנית/טלפוניסטית במטה החיל ביפו.

בשנת 1949 בלה פגשה את פומי, הוא כינה אותה "מודי", קיצור של חמודה. זמן קצר לאחר שהתחילו לצאת, מודי עברה ניתוח לכריתת התוספתן. למחרת פומי שלח לה זר פרחים, כמספר הימים שנותרו לאישפוזה. בכל יום הוא היה שולח זר חדש, עם פרח אחד פחות, עד שנותר ״זר״ עם פרח יחיד.

זו הייתה תקופת הצנע. מדיניות הקיצוב, שנכפתה במדינת ישראל בין השנים 1949-1959 וכללה אמצעי קיצוב ומצבי חירום אחרים כדי למתן את המשבר הכלכלי בראשית ימיה של המדינה. בשלוש שנים בלבד האוכלוסייה היהודית בישראל הוכפלה והיה צורך להגביל את רכישת המזון ומוצרי הצריכה ולהבטיח מנות שוות ובשפע לכלל אזרחי ישראל. משרד האספקה והקיצוב הוקם. בכל חודש כל אזרח היה מקבל קופוני אוכל בשווי של 6 לירות ישראליות. ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה לתזונה, וכללה לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 8 גרם אטריות, 20 גרם מרגרינה, 20 גרם קטניות, 17 גרם אורז, 60 גרם קמח, 58 גרם סוכר, 5 גרם ביסקוויט, 600 גרם בצל, 200 גרם גבינה.

הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. כמו כן חולקו כמויות משתנות של ביצים, סבון כביסה, סבון לרחצה, שוקולד, דגים מלוחים, ריבה, אבקת חלב, ועוד.

לא היה מדובר בתבנית כוללת לכל האזרחים, התבנית הותאמה לגיל ולמצב האזרח. כך, למשל, נשים הרות זכו לתוספת בבשר ובגבינה צהובה.

על מנת לוודא שכל אזרח או תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו חולקו לציבור פנקסי "נקודות" בהם היו תלושים למוצרים ומצרכים שונים תעודת הזהות של כל אזרח הוחתמה בחותמת. מתאימה כך שלא יוכל לקבל שני פנקסי קיצוב. עם קבלת הטובין היה הסוחר גוזר מתוך הפנקס את התלושים המתאימים ומוסר אותם לסיטונאי על מנת לקבל הקצבה חדשה.

לשם ביצוע התוכנית היה צורך במנגנון אכיפה ופיקוח, פקחי המשרד לאספקה וקיצוב הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי אוטובוסים ומכוניות, פעלו על סמך הלשנות וניסו, ככל יכולתם, לאכוף את קיום משטר הצנע. בשנתיים הראשונות שיתף הציבור פעולה עם המשרד והפקחים, אולם לאט לאט נמוג שיתוף פעולה זה והציבור עבר להגן על העבריינים מאחר שאלו תרמו לרווחתו.

חודשים לפני החתונה של פומי ומודי, כל המשפחה חסכה תשלומי מזון ו״נקודות״ אוכל כדי להשתמש בהם לקנות מצרכים למסיבת החתונה. מודי ואחותה יפה, יחד עם בני משפחה אחרים תיכננו לבשל למסיבה.

מודי אהבה לטייל ברחבי ישראל ובכל הזדמנות היא יצאה למסעות עם חברותיה וקרובי משפחה. חודשים ספורים לפני החתונה, מודי נסעה לקיבוץ גבת, בעמק יזרעאל. בדרך חזרה היא וחברתה תפסו טרמפ עם קבוצת בחורים שחזרו לתל-אביב. מודי התיידדה בקלות רבה, ופצחה בשיחה עם אחד הבחורים בקבוצה. תוך כדי שיחה, היא אמרה לו שהיא מתחתנת ומתכננת חגיגה גדולה, וכבר כל המשפחה חוסכת ״נקודות״ למצרכי מזון. הבחור, במפתיע, אמר לה שהוא עובד במשרד האספקה והקיצוב, ואחראי על חלוקת תלושי המזון. הוא הציע לה ליצור עמו קשר לפני חתונתה והוא יספק לה את כל השוברים הדרושים. והשאר היסטוריה. למודי היו מספיק דגים, ירקות, בשר, פירות, קמח, חמאה סוכר, שוקולד, שמן ושאר מרכיבים כדי להכין חגיגת חתונה למופת.

ב -3 לספטמבר 1950 פומי ומודי התחתנו בטקס צנוע בבית חינוך צפון, אותו בית ספר יסודי, בו פומי למד כילד. מאוחר יותר בערב הם חגגו עם בני משפחתם וחברים בקפה פילץ, על חוף ים תל-אביב, מרחק מטרים ספורים מ"עיר האוהלים" בו התגוררה ברכה, אמו של פומי לאחר הגעתה לארץ בשנת 1921.

למודי יש כישרון גולמי, עם חוש שאין שני לו, בהרכבת צבעים, קומפוזיציה, סבלנות ודיוק מדהימים! 

אמנית רב-תכליתית שיכולה להוציא לפועל כל משימה יצירתית בצורה מושלמת, החל מפיסול רך ועד עיצוב אופנה, אביזרים ותכשיטים. יכולתה האומנותית גולשת מעבר לאמנות החזותית והאופנתית. חוש הטעם שלה מגוון כמו פלטת הצבעים ביצירותיה. היא הייתה השף הכי טוב לפני שכולם נהיו ״שפים״… לא היה מתכון או מאכל, שהיא לא יכלה לבשל או לאפות. בכל פעם שמודי אכלה משהו טעים וחדשני לחך, בכל מקום, היא הצליחה להעצים ולשפר אותו במטבח הקסמים שלה.

כאשר, פומי, אהובה, אובחן בסוכרת, בגיל 43, היא שינתה את כל המתכונים והרגלי התזונה המשפחתיים, על מנת שהוא יוכל להמשיך ולהנות מטעם החיים. השינוי והאכפתיות גרמו לכך, שרמות הסוכר של פומי היו מאוזנות, הוא נזקק לטבלית אחת בלבד ביום, ללא צורך בהזרקת אינסולין וטיפולים מרחיקי לכת. למרות השינויים – מודי ופומי המשיכו להיות זוג מתוק. 

היום, מודי מחבקת את גיל תשעים ואחד. היא ממשיכה לחיות בעולם היצירה – מוקפת בחרוזים, אבני שיבוץ, מבחנות אחסון, מחטים, חוליות, סוגרים, חוטי-סיליקון, פלאייר ומספריים. יצירות האמנות הרבגוניות שלה, מחייכות ומאירות מכל קיר ופינה. לפעמים היא אומרת, ״אינני מאמינה, שיצרתי אותם״.  

תמונה של הציירת ליזה שרתוק אברמסון, צויירה ב-1949 בגבעת ברנר, שם מודי החלימה מניתוח התוספתן 
 

המוטו של מודי, נלקח מאלברט אינשטיין, ״דמיון חשוב יותר מידע״.

"Imagination is more important than knowledge"

עיצוב אופנה

מודי עיצבה, תפרה, רקמה וסרגה ביגוד ועזרי ביגוד. היה לה חוש מפותח לעיצוב, התאמת צבעים, בדים, עורות וחוטי צמר. כל יצירה היתה הוט קוטור.

פיסול רך ותמונות

חוש הקומפוזיציה של מודי יחד עם פלטת הצבעים הסגנונית שלה, יצרה מרחב יצירה רך ורבגוני של עשרות קולאז׳ים פיסוליים מבדים, חוטים וחרוזים.

תכשיטים

בלה עיצבה תכשיטים יפים ואלגנטיים במגוון רחב של סגנונות, חרוזים, אבנים וצבעים לכל שעות היום ולכל אירוע.

מתכונים

מלכת המטבח, כישרון טבעי ויחודי, טעם עשיר ונכונות לנסות תבשילים ומאפים חדשים

גיל 16 - כרטיס הזיהוי של בלה, שלטון המנדט הבריטי, 1945

גן הילדים נווה שאנן ובית הספר ״חיים נחמן ביאליק״, בו למדה בלה, לצד רחוב לוינסקיי, צילום משנת 1941, תל אביב האנציקלופדיה העירונית

בית הספר העממי/יסודי "חיים נחמן ביאליק", בשכונת הקווקזים על גבול שכונת נווה שאנן, תל אביב 1939 (מתוך אוסף פרטי)

בלה עם כל אחיה. המשפחה היחידה במדינת ישראל בשנים 1948-1949, שכל שבעת הילדים שירתו בעת ובעונה אחת. שורה תחתונה, מימין, אריה (חיל הנדסה), האב יצחק, צבי (חיל חימוש). שורה עליונה, מצד ימין, יעקב (חיל חימוש), דב (חיל ), בלה (חיל אויר), זלמן (משטרת ישראל), איזיק (חיל הים). האחות השמינית, יפה, היתה נשואה. תמונה זו נלקחה ביום הולדת השישים ליצחק, אב המשפחה.

הקומה החמישית

  ב- 1949, במלון קונטיננטל, שבו היתה ממוקמת מפקדת חיל האויר ביפו, כתב צעיר מבטאון חיל האויר, ניסה לחזר אחרי חיילת חיננית. הוא לא התאים לה והיא דחתה את חיזוריו בעדינות. הכתב לא נרתע והציע לה לפגוש את הבוס שלו, עורך הבטאון. פומי הזמין את הבחורה למשרדו, בקומה החמישית, בתירוץ שהוא מכין כתבה. הוא…לקח הצצה קלה בחיילת הצעירה, בלה לוין ונפל שבי.

פומי בקש מאחד הצלמים לקחת את תמונתה בחדר התקשורת ולהתחיל לראיין אותה. פומי פגש אותם למטה והצלם עזב. השיחה עם בלה קלחה, כאשר בשלב מסויים, הוא מכריז ​​בהחלטיות, "את עסוקה, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת". פומי העניק לה את כינוי החיבה, מודי, קיצור של חמודה. הם נישאו ב -3 בספטמבר 1950. הם אהבו וצחקו ביחד במשך 66 שנים. 

מכתב השחרור של בלה לוין ה-2 בנובמבר 1949

מבנה בית הקפה פילץ, על שפת הים בתל אביב (צילום 1941), בו מודי ופומי התחתנו בשלישי בספטמבר 1950

Bella during the COVID-19 Pandemic , April & June 2020

Image Sources: ארכיון משה ״פומי״ הדר