חוץ ממשפחתי הקרובה, יש מספר אנשים (ללא ידיעתם) אשר העניקו לי השראה לבנות מסלול, שנמצא כל הזמן בבנייה:

יצירות האמנות של קתה קולוויץ השפיעו עלי מאוד. הקשת הרחבה של יצירותיה האומנותית כוללת שני היבטים: ביטוי אישי וכתב אישום חברתי כנגד העוולות הנעשות למעמד הפועלים העני ולסבלם של אנשים קשי היום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין שתי מלחמות העולם. עוני ומוות, רעב ומלחמה – מובעים לצד הצדדים המאושרים והחיוביים בחיים.

כנערה, קראתי את הספר, "Dibs in Search of Self" ״דיבס, הילד המחפש את זהותו״, מאת וירג'יניה מ. אקסליין. זה היה דיוקן של ילד קטן עם קשיים רגשיים וחברתיים שהשיג, תחת טיפול, מאבק זהות מוצלח. הוא שוקם וחזר לתקשר עם סביבתו, להביע רגשות ולהתנהג בצורה נורמטיבית. גישה הומניסטית זו עוררה את דמיוני. לפעמים דמיינתי על כך שאני מאפשרת לילדים עם צרכים דומים לעבור מימוש עצמי, תוך כדי שימוש בדרכי חשיבה יצירתיים – מחוץ לארגז החול.

לדוקטור ברט ברנט הייתה גם השפעה גדולה בחיי. בהיותי בוגרת צעירה, באמצע שנות השבעים קראתי ראיון עם ברנט, מנתח פלסטי ששחזר את האוזן הכרותה של פול גטי השלישי. הוא סלל דרך ו"הרשה" לי לשלב את התשוקה שלי למדעים עם זו של האמנויות. בראיון שהוזכר לעיל הוא דן בעבודתו החלוצית של ד"ר רדפורד טנצר, פרופסור לכירורגיה בדארטמות׳ קולג׳, שפיתח את טכניקת לשחזור שלם או חלקי של האפרכסת תוך פיסולה מסחוס שנלקח ממפגשי סחוסי צלעות בית החזה. "היה לי סחוס מגופת מת במקרר ואני הייתי מתאמן בגילוף על שולחן המטבח," אמר ברנט. הוא לא הפסיק, הוא אכל, ישן ונשם את האמנות החדשה שלו. ברנט הושפע מאוד מסבו מצד אמו שלימד אותו נגרות ועבודות עץ. למרות ששקל קריירה באמנות, הוא תמיד היה מוקף ברפואה, מכיוון שאביו היה רופא שהיה לו משרד במרתף ביתם. בסופו של דבר אביו השפיע עליו להמשיך בקריירה רפואית, וברנט החליט ללמוד כירורגיה פלסטית כדי שיוכל להעסיק את הרקע האמנותי שלו בתחום זה.

הייתי נחושה לעשות בדומה, להשתמש בכושר האמנותי שלי ובאהבתי למדעים כדי לעזור לאחרים. רציתי ללמוד עיצוב ולהפוך למנתחת פלסטי משחזרת, לטייל ברחבי העולם ולעזור לתקן מומים מולדים ונרכשים לאחר טראומות קשות.  

תחילה רציתי ללמוד במכללת העיצוב של Pasadena ArtCenter ואז שיניתי את הכיוון והחלתי ללמוד מקצועות, כמו אנטומיה, כימיה, פיזיקה ושיעורים מוקדמים בפסיכולוגיה, מכונאות תלת-ממדית ואדריכלות. זה היה הפרופסור שלי לפסיכולוגיה שעזר לי להבין שבלי לרפא את הנפש, אי אפשר לרפא את הגוף. זה התאים לי כמו כפפה. שוב שיניתי כיוון ועברתי למסלול בתחום בריאות הנפש.

על מנת להתקיים, עבדתי בעבודות שונות כמו, עיצוב סמלים, צילום, עבודות פיתוח במעבדה,  בניית תפאורות להצגות ילדים, לימוד אמנות בבית ספר עממי ובימי ראשון (סאנדאיי סקול). כל סמסטר הייתי על רשימת הדיקן, המענק הקטן (שהיה ענק בשבילי) עזר לי לשלם את שכר דירתי לכמה חודשים. התמחתי ולמדתי ברציפות לאורך כל השנה. המלגות סיוע והמענקים, לא היו מספיקים ועל מנת לממן את הלימודים לתואר שני ושלישי, לקחתי הלוואה לסטודנטים. אחר סיום לימודי, התחלתי לשלם את ההלוואה. השתדלתי לשלם יותר כל חודש ונתתי הוראה לבנק, להוריד את הסכום מהקרן. לאחר כחמש שנים פרעתי את ההלוואה, חמש שנים לפני תוכנית פריסת התשלומים האורגינלית. הרגשתי גאווה בשל האחריות האישית וברוכה, שניתן לי להשקיע, להתקדם, ללמוד ולעזור. השלמתי – B.A. בפסיכולוגיה ואמנות; M.A.  בייעוץ נישואין, משפחתי וילדים; ודוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. 

במשיכת המכחול או בלחיצת כפתור המצלמה, אמן יכול להקפיא רגע אחד בזמן, רגע זעיר מתוך סצנה פעילה, מצב רוח בודד מתוך אישיות שלמה ומורכבת. הוא יכול להביע תחושה קצרת מועד, גישה או פנטזיה, ובכך מאפשר האמן למתבונן לחזות ביצירה בשעות הפנאי. המציאות לא תמיד מחקה את האמנות.

רבים מהאנשים, הסובלים מהפרעות המתפתחות בעקבות חווית אירוע המסכנת את שלמותם הפיזית והנפשית והקשורות לדחק וטראומה, לא תמיד מצליחים להפוך את התהליך הפנימי לרגע דומם ויחיד אותו הם יכולים לבדוק, כשבא להם, בשעות הפנאי. מניעת טראומות ילדות הפכה למטרה העיקרית שלי, שהובילה אותי להתמחות בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, התעללות בילדים והתעללות מינית. 

הרגשתי שהסגנון ההומניסטי שלי, היצירתיות, האינטואיציה, הכישורים הקליניים, ההומור ומעל הכל החמלה והאמפתיה יעזרו לי לעורר תשוקה ואומץ חדש בקרב אנשים. רציתי לעודד קלינית ויצירתיית אנשים ליצור קשר ולהבין את האני הפנימי שלהם, תוך כדי בניית תקווה שתוביל לאושר. 

בשנות השמונים המוקדמות, התעללות בילדים ודיווחים על הזנחה הפכו לחוק בארצות הברית. בשנת 1981, רק קומץ קטן של מוסדות וקלינאיים ידעו איך לטפל בהתעללות מינית בילדים. הקלינאים וגם אנשי מערכת אכיפת החוק לא היו מוכנים להתמודד עם המקרים שצפו על פני השטח. התחום היה חדש מדי וגוף הידע והמיומנויות שנצברו היו קטנים מדי. רבים מאתנו, חלוצים שחקרו שטחים בלתי מוגדרים ברובם. אומנם הייתי צעירה, אבל הידע, הנסיון והעבודה הקלינית, גרמו לי,  לעיתים קרובות להעביר ימי עיון והדרכה לאנשי מקצוע. זה נתן לי סיפוק רב ללמד ולעביר מידע לקלינאים אחרים.  

התחלתי את הסטאז 'הקליני שלי בבית החולים סידר סיני בלוס אנג'לס, במרכז לפסיכיאטריה ובריאות התנהגותית Thalians – במחלקה לקורבנות פשעים ואלימות. ההתערבות הראשונית עם הקורבן, התרחשה בחדר המיון, ואחריה היו מפגשי משבר. למרות שסידר סיני היה בית החולים המרכזי, הייתי בהיכון 24/7 ועזרתי לקורבנות בחדרי מיון ברחבי לוס אנג'לס.

ההתעניינות שלי בפוסט טראומת ילדות, גרמה לי להצטרף למרכז ג'וליה אן זינגר בלוס אנג'לס, למחלקת הסיוע באלימות משפחתית. השתתפתי בהדרכה של קלינאים, בייעוץ, ובטיפול בילדים שעברו התעללות ובטיפול ביתר בני המשפחה. התוכנית נבנתה כגישה רב-תחומית להתערבות קלינית ולניהול מקרה.  

כאנשי מקצוע אחראיים, שצריכים להתמודד עם מקרים של התעללות בילדים, חיפשנו את העצות הטובות ביותר שקיימות כאשר פיתחנו גישה משלנו לבעיה העומדת בפנינו. הוקם קונסורציום של כל הקליניקות והסוכנויות בצד המערבי של לוס אנג׳לס, כולל, אך לא רק, מרפאות לבריאות הנפש, בתי חולים, מערכות אכיפת החוק ושירותי הגנה על ילדים. נפגשנו על בסיס קבוע כדי לחלוק מיידע, תיאורי מקרה, הרצאות וכו'. נסעתי לעתים קרובות לסדנאות זמינות כדי לשתף-ללמד את השיטות שלנו ולהחזיר שיטות אחרות. 

במהלך עבודתם עם ילדים, מרפאים רבים חשו אובדן עצות ואוזלת יד להתמודד עם בעיות של התעללות בילדים. הם ניסו, ללא הצלחה, שיטות מיון וטיפול "לכל מטרה". אחרים ויתרו על כל אפשרות לתקשר עם הקורבן הצעיר. הקירות היו גבוהים מדי מכדי לטפס או עבים מכדי לפרוץ.

כתוצאה מהתסכול המקצועי שלי מהשיטות בהן חשו ילדים לחץ, לרצות דמות סמכותית אחרת, והקושי לספר על תקיפה או לעתים אף לאפיינה ככזאת, החלטתי לעצב שיטת מיון, טיפול ומניעה חדשים. 

Play it Safe…With SASA נראה ופועל כמו משחק, אבל זה יותר ממשחק. הכלי פותח על מנת לאפשר לילדים להיפגש ולהגיב לנושאים המשמעותיים של התעללות תוך שימוש במדיום המוכר והבטוח של לוח-משחק ואינטראקציה עם בובה, קלפים, קובייה, ספינר וחיילי המשחק.

 ילדים מתבטאים בפעולה כשהמילים יבשות בגרונם. משחק, רישומים ומשחקים, מאפשרים חיקוי מוטורי. הם מגשרים על הפער בין פעולה למשמעות תוך כדי סיוע למטפל בהבנת מה שמטריד את הילד. משחקים מספקים אווירה לא מאיימת בה ניתן להתבונן ולהתייחס להתנהגות ביחס למצב החיים האמיתי. 

לאחר ש- Play It Safe…With SASA נחקר, נבדק והוכח כיעיל, הוא פורסם ונמכר לאנשי מקצוע. טסתי ברחבי ארצות הברית ולמדינות אחרות בעולם כדי להכשיר קלינאים ואנשי מערכת אכיפת החוק בנושאי התעללות בילדים ובשימוש בשיטה. אחרי שהרצאתי בכנס האונס הבינלאומי הראשון בישראל, משרד העבודה ורווחה, ביקש ממני לבוא לארץ, מספר פעמיים בשנה על מנת לערוך סדנאות לצוות המקצועי שלהם. בארצות הברית הקמנו תוכניות מניעה בערכת החינוך של – HeadStart ובתי ספר יסודיים. 

התעללות מינית במשפחות יהודיות

ערכתי מחקרים רבים וכתבתי עשרות מאמרי מחקר במהלך השנים. מחקר אחד במיוחד היה חשוב לי ביותר, "גילוי עריות והתעללות במשפחות יהודיות." בעברית קראתי למחקר ״בגוב העריות״. באותה עת זימנו אותי מנהיגי הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס וביקשו שהפסיק לחקור נושא זה. הם הציעו לי פיצוי נדיב. האנושיות שלי, היושר, השם והאתיקה המקצועית שלי אינם למכירה! ההתפשרות אל אונס לא עומדת על הפרק. להפך, זה החייה בי כוח מחודש להיות קול לניצולים מפגיעות מיניות. 

"אם היינו יכולים לאסוף את כל הדמעות של אלה ששרדו התעללות מינית ואונס בילדות, היינו עדים למבול מודרני", כתבתי בפתיחה למחקר שלעיל בשנת 1992. 

שלושים וחמש שנים לפני תנועת "MeToo"; ועשרים וחמש שנים לפני ההרשעה, בשנת 2007, של משה קצב, נשיא ישראל השמיני, בשתי עבירות אונס; ושלושים ושמונה שנים לפני שהארווי ויינשטין, מפיק הסרטים יהודי-אמריקאי, הורשע, בפברואר 2020, באונס מדרגה שלישית ובתקיפה מינית, הקדשתי את מקצועי ומשאבי לעזרה לניצולי פגיעה מינית – לאפשר להם לשבור את השתיקה והשיתוק מפגיעות מיניות.

מהפכה ספונטנית היא לעתים נדירה. זה דורש מאמץ עד, המתחיל אט אט ליצור בקעים וחריצים ובטפטופים קלים חודר לתוך מודעות הציבור. כיום, תפקיד המדיה החברתית ממלא זרז מהיר יותר בהעלאת המודעות לנושאים חברתיים ופוליטיים רבים. אז, הייתי חלקיק זעיר, טיפה  בתנועת המודעות לתקיפות מיניות.  

לקוראים שלא מכירים אותי, תמיד חתרתי להיות הומניסטית, שחוגגת את הערך של התבונה והמחשבה האנושית יחד עם אמונה חזקה בשוויון מגדרי. 

כל הניצולים מאלימות מינית שווים זה לזה. למרות הנאמר, גילוי עריות והתעללות מינית בילדים מביא תגובות ורגשות סלידה, התעלמות, החפצה או חוסר אמון אצל הציבור הרחב. בארבעת העשורים האחרונים עלה הנושא האסור הזה, הצורה הקיצונית ביותר של התעללות מינית וקריעת נפשו של הילד, בקדמת תשומת הלב שלנו. לגילוי עריות אין גבולות גיאוגרפיים או מעמד חברתי-כלכלי. ההערכה היא כי הקורבנות והמתעללים מונים מיליונים. 

שלושים ושתים שנים עברו מאז שהייתי בין הקהל, שהעניק כבוד אחרון לאדם, שהיה אבא של חברה קרובה. מסע ההלוויה היה באורך של קילומטר וחצי. כולנו התרכזנו במעלה בית הקברות פורסט לוון, בהרי הוליווד, "השמנה וסלתה" של הקהילה היהודית והפילמאית בלוס אנג'לס (לא אני!). כשההמון התפזר, חברתי ביקשה ממני להישאר עוד זמן מה. עמדתי בשקט ליד הקבר הטרי המעוטר בעשרות סידורי פרחים ושמעתי את חברתי אומרת, "אבא, היום קברנו אותך. לפני שלושים שנה קברת אותי חייה. השחתת את ילדותי. חייתי בגיא צלמות כשאתה דוהר על גבעות ההצלחה, הכוח והשקרים. תהום הייאוש הזה, היה מקום מגורי הקבוע. אני עכשיו, יכולה לעזוב את השכול הזה." 

מבחינה סטטיסטית, יהודים אינם קורבנות של התעללות וגילוי עריות פחות או יותר מכל קבוצה אתנית אחרת. אחת ממטרות המחקר הבין-תרבותי (ארצות הברית וישראל) הייתה להסיר את מעטה הסודיות מפגיעות מיניות וגילוי עריות של ילדים במשפחות יהודיות. 

גילוי עריות לא אמור להתקיים במשפחות יהודיות. ישנם כמה מיתוסים שחדרו למרחב החשיבה הלא-הגיונית ובכך פוגעים עוד יותר בקורבנות. ניצולים אלה ממשיכים להיות קורבנות סידרתים ונשדדים מהייעוץ הנכון, הטיפול וההחלמה האופטימלית, מה שמוביל לבעיות בבגרות. 

המשפחה היהודית במשבר זהה לכל יתר קבוצות מיעוט דתיות ולקבוצה השולטת בחברה נתונה. אולם יש הבדל אחד. איפשהו בדרך היהודים רכשו לעצמם את התואר של אנשי משפחה, חסרי אלימות, בעלי טוהר מידות ו"שלום בית". בישראל ובפזורה אנו חוששים לאפשר לאנשי הקהילה היהודית והלא-יהודים לראות את האמת "שנדה לגויים" – שערורייה בעיני הגויים. הקהילה היהודית מאמינה כי כל גילוי שלילי יביך ויערער את הערכים היקרים של חיי המשפחה, ובכך מעמידים פנים על מנת להיראות באור טוב ביותר כלפי כל בדיקה חיצונית שיכולה להיגמר בענישה אישית וקבוצתית. 

גישה זו גרמה ליהודים יותר נזק מתועלת. זה לא אפשר ליהודים להתעמת עם גילוי עריות, פגיעות מיניות ואלימות במשפחה. באמצעות הכחשה, הקהילה תמכה במנצל המיני, חיבלה בתא המשפחה, האריכה את הבעיה וסללה את דרכה לרכבת ההרים הרגשית של הילד לכל החיים. 

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ואפילו היום, בשנת 2020, מחקר על פגיעות מיניות במשפחות יהודיות אינו נפוץ. תופעת גילוי העריות אכן קיימת. אני מעדיפה לתת לניצולים לדבר בעד עצמם. מצורף ניתוח המחקר ״בגוב העריות״, מ- 21 ביולי 1994 (ראה קבץ פי.די.אף תחת אתי הדר באנגלית). 

באתר האינטרנט של משמר הקהילה היהודית (JCW) בניו יורק, נכתב: "מעולם לא התכוונו להיות ארגון גדול. בשנת 2006, חברו הטוב של מאייר סיידלד נפטר באופן טרגי בגיל 17. אביו של הצעיר הקים קבוצת נעורים לכבוד בנו המנוח, שם התכנסו בני נוער צעירים למען אחווה ותמיכה. בשנת 2011 החל סיוואלד, בעצמו ניצול מהתעללות מינית בילדים, לקבל דיווחים כי אב מתעלל בנים שהשתתפו בעמותה זו.

מחקירות נוספות עולה כי אדם זה עבר היסטוריה ארוכה של התעללות שראשיתה עשרות שנים קודם לכן בישראל. כפי שקורה לעיתים קרובות, מנהיגי הקהילה והרבנים בניו יורק שהיו מודעים להיסטוריה המסוכנת שלו העדיפו לטפל בזה 'פנימית', מעולם לא שקלו כמה חיים נוספים יהיו בסכנה.לאחר שהוקם אתר אינטרנט לחשיפת המנצל ולהזהרת אחרים מהסכנה הנשקפת להם, החלו להציף מאות דיווחים על התעללות מקהילות יהודיות ברחבי העולם. היקף השירותים של JCW התרחב במהירות וכלל שירותי תמיכה בקורבן, אירועי מודעות המונית, בידוק, אבחון מהימנות וסינון עובדים לבתי ספר ומחנות נוער, אתר עם מאות עמודים של משאבים, ועוד ועוד.הצוות צמח מקומץ מתנדבים העובדים מחדר שינה 10 על 10, למעלה מתריסר עובדים מקצועיים. "מקום בטוח" וירטואלי נוצר כדי שהקורבנות יתקדמו, יספרו את סיפורם ויקבלו את העזרה והתמיכה שהם צריכים."

ב- 19 במאי 2015 JCW פרסם מכתב שכותרתו, גילוי עריות: הכיסוי האולטימטיבי

שתקתי יותר מדי זמן. אני רוצה שהעולם יידע על ההתעללות שעברתי בידי אחי. מה הוא עשה לי במשך שנים ומי שהוא באמת. אבל אני לא יכולה. אני מושבעת לסודיות, מבוישת לשתיקה. אם אני מדברת, אני מאבדת את הכל, את המשפחה שלי ואת הגג מעל הראש.

אבל אני יודעת שאני לא לבד בזה. כל ניצול גילוי עריות שדיברתי איתם נמצאים באותו מצב. המשפחות שלנו בחרו כולם להגן על המתעלל ואפשרו לנו להמשיך לסבול. אנו מופרדים מחדש מדי יום ביומו כאשר איננו יכולים להתקשר לאמהות שלנו לייעוץ בנושא עבודה. אנו מתבוננים מחדש בכל חג בודד כאשר הוא מתקבל בברכה בזרועות פתוחות ומפנים אותנו פן נגרום למתעלל לחוש באי נוחות. אנו מעוברים את חווית האלימות מחדש בכל מפגש משפחתי, כל סעודת שבת, ולאורך חיי היומיום עם תזכורות כואבות שאיננו שייכים. מכיוון שהגנה על המעלל והמוניטין המשפחתי חשובה יותר מבטיחותנו, בריאות הנפש ורווחתנו.

מעולם לא סיפרתי להורי שאחי התעלל בי מינית, על השנים הגרועות ביותר בילדותי, כשהוא השתמש בי להנאה המינית שלו, החינוך המיני המוקדם והבלתי רצוי שקיבלתי עוד לפני שהגעתי לגיל ההתבגרות. מכיוון שידעתי בלב ליבי, הם לא יאמינו לי. כמה צדקתי !! כשגילו זאת הם איימו עלי "אל תעזי לפגוע בבנינו ולפרסם את שמו על קיר הבושה!" בכיתי ואמרתי, "לא אכפת לכם ממני? אני הבת שלכם, הוא כל כך פגע בי." השיבו לי, "את כבר לא הבת שלנו, הוא הבן שלנו." איך אוכל להתווכח עם זה? הם הבהירו מאוד היכן באמת הברית שלהם וזה לא היה איתי. ההתעללות שבנם ביצע עלי הביאה אותי כבר לא להיות חלק מהמשפחה.

חברה אחרת, שאכנה אותה אסתר לשם שמירה על זהותה, נאנסה, התעללה פיזית על ידי אביה בגיל 6. זה נמשך עד שהייתה בת 12. אחותה הגדולה גם התעללה בה מינית עד שהייתה בת 17. גם היא. מעולם לא התעמתה עם משפחתה על ההתעללות או גילתה להם זאת מכיוון שהם יכחישו ויתכחשו לה. הם יקראו למטפל שלה משוגע. כל השינויים שהיא עשתה בתוך עצמה להיות חזקיה ואסרטיבית יותר, הם מטילים אשמה באחרים ואומרים שחבריה הם משפיעים עליה לרעה. הם כל הזמן גורמים לה לחוש אשמה על כך שהיא עושה לעצמה טוב. היא מנסה לבנות את האומץ והביטחון העצמי, עד שיום אחד תספר להם על ההתעללות הנוראית שעברה במשפחה. אבל כמוני, היא יודעת שהם יכחישו את האמת ולא ייקחו אחריות.

חברה אחרת, שירה – שיניתי את השם, ממשיכה להיות מאוימת על ידי אחיה שהתעלל בה כל כך הרבה שנים, שלא לומר מילה משום שזה יכול להרוס את הקריירה שלו. משפחתה גם הזהירה אותה, שלא להזכיר אף פעם מילה על כך.

הסיפורים הם אינסופיים. אינספור ניצולי גילוי עריות מושלכים בצד, צרכיהם אינם מסופקים, ללא יכולת לדבר, לא רצויות במשפחותיהם – מכיוון שהמשפחות החליטו להגן על המוניטין שלהן במקום להגן על ילדיהן. כאילו לא מספיק גרוע שהתעללו בנו האנשים שנועדו להגן עלינו ולהראות לנו נכון מפני לא נכון, עכשיו אומרים לנו שהמתעלל מחזיק מקום חשוב יותר במשפחה הגרעינית מאתנו. החטא היחיד שלנו? להיות ילד תמים ופגיע שעבר התעללות על ידי מישהו שידע טוב יותר. מתי זה יסתיים? מתי זה ישתפר? האם זה

ישתפר אי פעם? האם אי פעם אוכל לעמוד בפומבי ולהצביע על אחי הגדול ולומר "בגללך, בגלל ההתעללות שלך" בלי לפחד מה יקרה הלאה? האם אאבד הכל אם אדבר? כבר הפסדתי כל כך הרבה, כל מה שאני רוצה זה משפחה שתאהב אותי. האם אי פעם?