אהוד אשרי, כתב בעתון הארץ ב-21 במאי 2017, שפזמוני מלחמת ששת הימים היו  הסימפטומים הראשונים לתסביכי המגלומניה והמשיחיות שפקדו את האימפריה הישראלית החדשה.

הסערה היצירתית של 1967 פלשה גם ל-1968, כשמקור ההשראה הוא המרדפים בבקעה, שנכנסו לאתוס הישראלי כהמשכה הישיר של המלחמה. ירון לונדון, אז צעיר בשנות ה-20 לחייו, עוד לא גיבש לעצמו עמדה פוליטית ברורה. רק כך אפשר להסביר את הפער הניכר בין שני הפזמונים שכתב באותה שנה (לסרט תיעודי של מיכה שגריר).

הראשון, "מירדף", מושפע מאווירת האופוריה, הלאומנות והכוחנות שהשתררה במדינה אחרי המלחמה. לימים יודה לונדון שהוא מתחרט על כתיבת הפזמון, שנהפך לדבריו להמנונם של המתנחלים. "זהו שיר פאשיסטי", אמר בראיון לגלי צה"ל, "השתעבדות למיתוסים של דם ואדמה״. ": ארץ טובה שהדבש בעורקיה אך דם מנחליה כמים זורם ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל. ארץ אשר ירדפוה אויביה אך היא את אויביה תרדוף במירדף היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף. לונדון אמר שהוא נהנה יותר מהגירסה הצרפתית של השיר, שהלחין נחום היימן ושרה מארי לאופרה״.

מהשיר עולה תמונת עולם פטריוטית-לוחמנית של ארץ זבת דם, מין ספרטה מודרנית החיה על חרבה ותופשת את שכניה כאויב נצחי וחד ממדי. קצת מוזר שאותו אדם, באותו זמן, כתב גם את "גשר אלנבי", פזמון שמאמץ עמדה הומנית-אוניברסלית: במקום להתרפק על נחלי הדם ועצבי הברזל של ארצו בוחר לונדון לכתוב על המקום שמסמל את המפגש האנושי בין יהודים לערבים; במקום לספר על האויב הרודף, הוא מעדיף לספר על אחד, עבדאללה, שחוצה את הגשר בדרכו לאחת המדינות השכנות.

גשר אלנבי של לונדון הוא אתר חילוני, ארצי, כמעט פסטורלי, שבו טרנזיסטור משמיע זמרת ברקע, חייל מתנועע לקצב הג'ז, עבדאללה ממתין לתורו בכותונת אינגליזית, מוכס בודק מכונית מחרטום עד גלגל ו"מאה נהגים מעשנים בינתיים/ סיגריות ?פריד' וסיגריות ?אל על'". לונדון מתקשה לקשר את החיזיון הזה לשאון הקרב והמרדפים שמסביב: גשר ביילי, גשר גשר בין גדותיים ירוקות אך מה אלה היריות ומה הפשר של כל שוחות המקלעים העמוקות.

במאמץ קל אפשר לראות בשיר הזה את הניצן הראשון של שירי השלום שבאו כתגובת נגד לאווירת ששת הימים.