פישל זילברברג-זבר

״חבל על דאבדין״, כתב, אליהו איזנברג (1967), במאמר, ״עם פישל זילברברג לפני מותו הטראגי” – על החברות בין יצחק פורמאנסקי (לימים, יו"ר האיגוד של אסירי הנאצים לשעבר בצרפת) ופישל.

פורמאנסקי אמר, ״אמנם הוא רק אחד מששת המיליונים אבל אילו נשאר בחיים, הרי היה מסוגל באמצעות כישרונו האמנותי ורגישותו האנושית להטיח בפני העולם זעקה מרה המביעה את מעשי האימים של התקופה הנוראה ההיא ולזעזע את המצפון ואת הלבבות!״

מצורף כאן מאמר שפורסם בעל המשמר 25.07.1986

זבּר מאת יעקב גוטרמן מפלוצק

אם עלה גורלך להיוולד בעיירה הפולנית הקסומה פלוצק המתנשאת לגובה מול הנהר וויסלה אשר מושך את מימיו לאיטו צפונה. עיירה מצועפת בסבך ערמונים עבותים שמעליהם נישא בערפילי ערב קול פעמוני קתדרלה עתיקה; אם עלה בגורלך להיוולד בעיירה שכזאת –  ‪חזקה עליך שתהיה מחשב-קצין ללא-תקנה או הוזה, או משורר, או רחמנא לצלן צייר. פישל זילברברג היה צייר.

הוא היה כבר כזה משחר ילדותו. הנער הצנום היפהפה, ששערו ערמוני ועיניו בגוון הפלדה (נולד בפלוצק ב-1909) לא מצא עניין רב במשחקיהם של בני גילו. דומה כי הוא גדל כשעיפרון בידו בעזרתו כיסה כל פיסת נייר מזדמנת. נעליים ופרחים משכו את עיניו במיוחד והוא חזר שוב ושוב לציירם, כמבקש לחבר יחד את הארצי, המרופט, המתפלש באפר הארץ ‪— עם הססגוני, הפריך, המטפס על גבעולו מעלה. אל השמש.

ללמדך לדעת. כי משורר-אמת זקוק אך ללב, עין בוחנת ובדל עיפרון.

מורתו של פישל בבית הספר בפלוצק, העלמה גוגינד עמדה ראשונה על כישרונו הבולט של תלמידה ועודדה אותו בכל לבה. אביו יהודי ישר-דרך, חנווני שפרנסתו דחוקה, לא יכול היה להושיט לבניו עזרה של ממש. נתמך על ידי קבוצה של משכילים בעיירתו, נשלח פישל, נער בן 16 לוורשה כדי ללמד ציור. תחילה למד במשך חמש שנים רישום וציור בקורס ערב ופרנס עצמו בדוחק רב. מ-1930 הגשים את חלומו והתקבל כתלמיד שלא מן המניין באקדמיה לאמנויות במחלקתו של פרופ' סקוצ'ילאס הנודע, אמן גדול בזכות עצמו. עד מהרה עמד המורה על גודל כישרונו של תלמידו.

"טרם קם על אדמתו בעל כישרון כדוגמתו!" אמר עליו בהתפעלות וחזקה עליו שידע מה הוא אומר.

הצעיר היהודי המופנם והמסתגר עבד קשה והתאמץ להפיק את המרב מן השיעורים באקדמיה. פרנסתו דחוקה, חייו קשים, אך אמנותו מאירה אותם. טפח אחר טפח. בשקידה עיקשת נחשפו לעיניו רזי האמנות. הוא התוודע לטכניקות שטרם הכיר. לבו נהה במיוחד אחר הגרפיקה האמנותית. זו ברואה את עולמנו בשחור-לבן: התחריט, הליתוגרפיה, חיתוך העץ, כישרונו המזהיר הבקיע את מחסומי התקנונים האנטישמיים החמורים שהיו נהוגים אותן שנים בפולין.

הוא הוזמן להציג בתערוכות מקומיות חשובות. התבקש אף לייצג את פולין ביריד העולמי שהתקיים בפריס. דובר בו נכבדות. היללו את כישרונו הגדול.

לא מאבד את הראש

בשנת 1936 זכה במלגה מטעם ממשלת פולין להשתלמות בפריס.‪ הצעיר היהודי הצנוע נפרד מבני עיירתו, נטל ברכת פרידה מהוריו,  שהפכו למעריציו ומלא תקווה וחרדה נסע לפריס.

פריס של שנות השלושים נוצצת בשלל תמונותיה האמנותיים, בתי הקפה שלה רוחשים חדשנים לשעה וחסידי ‪— ‪"איזמים‪” למיניהם. מה קל לצעיר פרובינציאלי לאבד את ראשו, להסתנוור מכל המוצג באולמותיה של המטרופולין התוססת. לחקות, להתמוסס, להיבלע; אך פישל נשאר נאמן לעצמו ולאומנותו, בכל הענווה, בכל האהבה, בכל העוצמה.

הנושאים  ביצירתו משתנים אמנם ‪— חצרותיה וסמטאותיה של פלוצק, מתחלפים עתה בכנסיותיה ובגשרים הציוריים של פריס, אך הנאמנות לדרך נשמרת: לחשוף את האור הבוקע מחצר מרופשת, מגגות הבתים וארובותיהם, מן העץ הכפוף, המסוקס, מן היד המגוידת, מן הפנים החרושות. בטכניקה הקשה, רבת המהמורות, של חיתוך העץ, השכיל לכרוך בהרמוניה מופלאה שני הפכים בלתי-אפשריים כמעט: אקספרסיביות עזת ביטוי כמו חצובה בקרדום, עם ליריות רומנטית מלנכולית משהו.

בארצי, ביומיומי, הוא מתאמץ לחשוף את היופי החמקמק. באורח פרדוכסלי נראית נושאי ציוריו העגמומיים (פורטרטים של אנשים קשי-יום, נער קטוע-רגל, בית רעוע), כאילו הפיחו בהם נשמת-חיים חדשה, רעננה, רוויה פאתוס חיים כן וחם.

כי נגעה בם ידו של משורר אמת!

גאון באמנות חיתוך העץ

גם כאן בפריס עמדו על כישרונו של פישל זילברברג. מבקר האמנות הצרפתי רב התהילה היהודי אהרונסון, שלפניו התייצב הצעיר בבואו לפריס בדחילו ורחמו, פתח לעיניו תיק של עבודותיו, קרא נפעם "בעיני אתה גדול חותכי העץ בדורנו!"

לפני שנים מספר הלכתי לספרייה הלאומית בפריס כדי לצלם כמה מהמונוגרפיות שנכתבו על פישל זילברברג (שאגב, קיצר את שמו לזבֶּר). לזכותם של מבקרי האמנות ייאמר שאכן, השכילו לעמוד במהרה על כישרונו של האמן הצעיר וידעו להעריכו נכונה.

החל משנת 1937 הציג ב"סלון הסתיו" היוקרתי ובתערוכות השנתיות הגדולות שנערכו בפריס. ב-1938 סבבה תערוכה מעבודותיו בכל הערים הראשיות בארצות הבלטיות ובמזרח אירופה וזכתה לתהילה רבה.

בסתיו שנת 1938 הציג את הדפסיו ב"ברי דה בוזאר". שמו הלך לפניו. המבקרים כינו אותו "גאון באמנות חיתוך העץ".

בשנת 1940 כבשו הגרמנים את פריס. זבר עבד בקדחתנות, אינו חש במתרחש סביבו. הוא שקד על הכנתה של תערוכת ציורי שמן עליהם עבד בשנים האחרונות. [לתקופת מה ב-1940 הוא עזב את פריס, אך שב לאהובתו, סטניה, פעילה במחתרת, ולימיים אשתו. כתבה בהמשך] ב-14 במאי 1941, פישל נאסר. הוא טולטל חודשים ארוכים במחנות מעבר, בהם המשיך לרשום ולצייר כאחוז דיבוק.

ביולי 1942 נשלח לאושוויץ. ידידים, אסירים יהודים ופולנים, ניסו להקל עליו ולעזור לו להישרד, אך הוא חלה בטיפוס וב-26 באוקטובר 1942, נספה בתאי הגזים של המחנה, והוא בן שלושים ושלוש במותו.

אחרי שחרור פריס, גילה א.ב. צעראטא, מו"ל  וחובב אמנות יהודי את לוחות העץ המקוריים של פישל זבר ידידו, בבית משפחה צרפתית, ובשנת 1961 העלה אותם ארצה. מלוחות ניצולים אלה, הודפסה בארץ, בשנת 1971 מהדורה מצומצמת של כמה עשרות מעבודותיו של האמן היהודי הגדול.

בספרה, ״עשור למחשבות שליליות, מאמרים על אומנות, פוליטיקה וחיי היום יום״ (ינואר 2010), האמנית והסופרת מירה שור, כותבת על חברם הקרוב של הוריה האומנים, אילייה וראסיה שור, מבית הספר לאומנות בוורשה (ראה תמונה למעלה), פישל זילברברג-זבר:  ״הוא עזב, יחד איתם וקבוצה של עשרה חברים פולנים את פריס ב-1940. אבל הוא חזר לפריס, כי לפני העזיבה, הוא התאהב באשה, סטניה, שבעלה נהרג. היא פנתה לפישל, לשוב לפריס. הוא חזר והם התחתנו״.

סטניה בונדר – אשתו ופעילה במחתרת האנטי-נאצית בפריס

שעה שכותבים על פישל זילברברג-זבר, חייבים, להזכיר את אשתו, סטניה סטאניסלאבה בונדר, היא נולדה ב-24 בדצמבר 1911 בוורשה. בשנת 1926 באה לפאריז. היא למדה משפטים ואחר-כך למרות שלא הייתה ציירת, היא השתלמה באקדמיה לאמנות של פאריז.

סטניה השתתפה בפעילות אנטי-נאצית בפריס ונרצחה באושוויץ בשנת 1944. היא גורשה תחת השם "גוטה רוזנשטיין". לפני שנעצרה, היא הצליחה להסתיר כמה מיצירותיו של בעלה.

בביתה של סטניה הכינו חומרי נפץ ועשו עבודות חשאיות אחרות המופנות נגד האויב.

ואכן, פעם אירעה התפוצצות בבית ושני יהודים עשירים מפולין איוו מולן (שם מחתרתי) וסאלק בוט, מוסיקאי מחונן, נספו תוך כדי הכנת חומר נפץ. הבית נהרס, כמובן, ובנס הצליחה סטניה להתחמק מפאריז.

היא הסתתרה בכפרים וממשיכה לפעול בתנועת המחתרת תחת השם, "אליס בודה". תפקידה מסוכן: עליה לעבור בעיריות ובמשרדי הקיצוב ולהחליף את כרטיסי המזון של אנשי המחתרת. היא נמצאה בסכנה מתמדת להיחטף על ידי הסוכנים החשאיים הממלאים את המשרדים האלה.

לאחר שבעלה. האמן זילברברג-זבר. נאסר והובל למחנה. היא עושה הכול כדי להציל ולהסתיר את תמונותיו. לפי עדות של מוניק הפנר לבית פורמאנסקי באתר העדים הצרפתי (2014 Les Temoins), הוא מספר על הידידות שנרקמה בין אביב, יצחק פורמאנסקי (לימים, יו"ר האיגוד של אסירי הנאצים לשעבר בצרפת) ופישל זילברברג-זבר. מוניק מספר שיום אחד, סטניה, הופיעה בביתם, עם קופסה של ציורי עיפרון, ובקשה להפקיד אותם למשמרת. הם היו איורים של אסירים ואנשים מבוגרים בהוספיס. לאחר המלחמה, אמו תרמה את האיורים למוזיאון של אומנות יהודית.

 ב-16 בנובמבר 1943, בשעה 12 בלילה, עצרו והובילו את סטניה למשטרה, מקום שם היא נשארת שבועיים. מפאריז מובילים אותה לבית סוהר בפרֶן, (‪Fresnes) שם נכלאה לשלושה חדשים.

בפרֶן נחקרה סטניה על ידי אנשי בריגאדת-עונשין מיוחדת והואשמה בפעילות קומוניו-טרוריסטית. למרות היותה חלשה ועדינה מבחינה פיזית, היא עומדת בגבורה עילאית בכל העינויים וההכאות המרצחים הגרמניים. עוזריהם אינם מצליחים להוציא מפיה דבר. ב- 20 בינואר 1944 היא הועברה למחנה הריכוז דראנסי, שמצפון לפריס. המחנה שימש כתחנת מעבר בגירושם של יהודי העיר.

ב-3 בפברואר 1944, היא גורשה בשיירה מספר 67 עם 1214 מגורשים למחנה-המוות אושוויץ. היא גורשה תחת השם "גוטה רוזנשטיין". מיד לאחר הגעתם, 985 מגורשים נשרפו בתאי-הגזים. כאשר הצבא הרוסי שיחרר את המחנה ב-27 בינואר 1945, רק 26 נפשות מהשיירה שרדו, כולל 12 נשים.

סטניה, נרצחה באותם תאי הגזים, ששנתיים קודם נרצח בעלה, הצייר פישל זילברברג-זבר.

שמה של סטניה בונדר  חקוק על אנדרטת הזיכרון לחללים, במוזיאון השואה בפריס.