ב -1 ביולי 1945, יום ראשון, בשעה 9:30 בבוקר, דוד בן גוריון, כינס בסודיות, ישיבה עם 17 אנשי עסקים יהודים עשירים ובעלי השפעה מכל רחבי ארצות הברית, בדירת הפנטאוז של רודולף סונבורן במנהטן, ניו יורק. בן גוריון, שוחח עימם, במשך שמונה שעות על ההתפתחויות הצפויות במזרח התיכון, סקר את מצבו של היישוב העברי ונענה בסבלנות לשאלות הרבות.

המסר הדחוף שלו לקבוצה היה שיהודי פלסטין בקרוב יילחמו במלחמה עם חמש המדינות הערביות המצוידות למכביר והיהודים יכולים להפסיד. ההפסד לא יהיה בגלל חוסר נחישות, אלה בגלל חוסר ציוד צבאי. לאחר הטרגדיה של השואה, הלחימה למען מולדת יהודית הייתה עניין של הישרדות וכבוד. בסופו של דבר, בן-גוריון הגיע לנושא המרכזי, הוא ביקש מהמוזמנים, שנשבעו לחשאיות וסודיות מוחלטת, להקים קרן להשגת עודפים צבאיים של ארצות הברית ולסייע בהקמת תעשייה צבאית ישראלית. בן גוריון הבין שלא מספיק לקנות ציוד צבאי. על ישראל החזקה לחקות את העוצמה הצבאית האמריקאית ולבנות מכון מדעי בעל מחקר ופיתוח צבאי. טיעוניו של בן גוריון, נפלו על אוזן קשבת, הגברים בדירתו של סונבורן, נענו לבקשתו.  

 תגובתם הייתה להקים מחתרת יהודית שתרכוש ותבריח אספקה ​​ואת כלי הנשק הנחוצים לקבוצת ההגנה והעם היהודי, הנלחם להקמת מדינה יהודית בישראל. לאחר הפגישה ועם פוטנציאל גבוה להסתבך בהליך פלילי עם שלטונות ארה״ב, מאחר שהם עומדים לרכוש ולשלוח נשק לארץ ישראל באופן בלתי חוקי, הוקמה חברת קש בשם "מכון סונבורן". הקבוצה עזרה גם בהברחת עשרות אלפי יהודים "באופן בלתי חוקי" מאפר השואה באירופה לישראל, כהתרסה למדיניות הפן-ערבית של בריטניה.

לימים מנה בן-גוריון את הקמת ״מכון סונבורן״, בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל (אניטה שפירא, ״בן-גוריון, דמותו של מנהיג״, עמוד 124-126).

העיתונאי החוקר, ליאונרד סלייטר, תיעד בספרו ״הנאמנים״ (1970), את המבצע המופלא של ״מכון סונברון״. סלייטר כותב, "אחת התגליות המרכזיות בארצות הברית הייתה מהנדס האלקטרוניקה האמריקאי הצעיר מפרבר יונקרס בניו יורק בשם דן פלידרבלום." (עמוד 89)

לדברי ליאונרד סלייטר, פלידרבלום בן ה -21 ריכז קבוצה של חניכים, אשפים- אלקטרוניים, רובם ותיקי חיל הקשר האמריקאי, אותם הכשיר, באוניברסיטת ניו יורק, במהלך המלחמה. הם היו מעודכנים בכל הגאדג'טים החדשים והטרנדים החמים בשטח התקשורת. הם הקימו רשת רדיו סודית שתקשר בין היישובים המבודדים בארץ ישראל ותתריע על פלוגות חיפוש בריטיות הפושטות במטרה לחפש נשק בלתי חוקי. במהלך זמנם הפנוי, אחרי העבודה ואחרי הלימודים, הם התכנסו בלופט במנהטן, ניו יורק. סלייטר כותב, "הם ייצרו מכשיר רדיו נאה בקופסת עץ פורניר של מהגוני, שאף נשא שם מסחרי משלו: מוסיקה. למעשה, זה היה משדר שהתחפש למקלט; ההבדל היחיד היה בגביש ". (עמוד 89)

פלידרבלום החל בשלב הבא לסרוק עודפי מלאי של ציוד רדיו לפריטים שעשויים להיות מועילים. הוא הציג עשרות מקלטי נשיונל מ.סי. 57 מקומיים ושני תריסר רדיו הליקראפטאר ס-38ס, לגלי תדר קצרים שנרכשו ונשלחו לארץ ישראל. יום אחד הוא נתקל בשלל בוננזה: כמעט מאה סטים מעולים, טובים כמו חדשים. הוא דיווח זאת ל״איש הקשר״ שלו, יעקב דוסטרובסקי, שהיה ראש המטה של ​​"ההגנה המחתרתית", שהוטל עליו לעבוד בסוכנות היהודית בניו יורק (לימים היה נשיא מכון טכנולוגי לישראל – הטכניון) , בחיפה.

דוסטרובסקי אמר לו לפגוש אותו בכניסה לבניין ברחוב ברוד באזור וול סטריט והבורסה בדרום מנהטן. הם נפגשו ויחדיו עלו למשרד השקעות. איש עסקים מרשים למראה, בירך אותם. לאחר ששוחח עם דוסטרובסקי במשך כמה דקות, האיש פתח באדישות, כספת, שלף ערימת שטרות גדולה והעביר אותה לדוסטרובסקי שהגיש אותם לפלידרבלום. "האיש שבשמחה סיפק את הכסף, היה לואיס רוקר, סוכן מניות אמין, שהכספת האישית שלו הפכה לבנק המחתרת". (עמוד 90)

דני פלידרבלום פתח חברת קש והצטייד בזהות של חברה בדויה למטרות המשימה. החברה להנדסת תקשורת שכנה במשרד בשדרה החמישית מספר 245 בניו יורק. נייר מכתבים הודפס והתייחס לקונצרן בראשית דרכו, העוסק בקנייה וייצוא של ציוד אלקטרוני. לחברה, היה אפילו מפעל קטן משלו לשיפוץ ציוד משומש. ״נכנסו לעסק הצדדי הזה״, נזכר פלידרבלום ב"נאמנים״ (עמוד 196), מכיוון ש"קנינו מכשירי קשר חי"ר רגיל (ס.סי.ר. 300-ס)  ורצינו לוודא שהם במצב תקין בזמן המשלוח. זה הכניס אותנו לחלקים נוספים עוד יותר. שלטנו על עשרות ואלפי פריטים קטנים – לא רק רכשנו ציוד שלם אלא אפילו חיפשנו את החלקים הקטנים ביותר…הפכנו להיות קטלוגים מהלכים…הפכנו ליועצים עבור חלק מהספקים מכיוון שהכרנו את העודפים יותר טוב מהם.

"היה צורך במחסן נוסף על מנת לאכלס באופן דיסקרטי את ״הסחורה השחורה", שלא ניתן היה לשלוח לארבעת המחסנים  בניו יורק. הם קנו בניין של למעלה מ-3700  מטרים מרובעים, תחת שמו של אירווינג שטראוס, איש עסקים. זה היה ממוקם בשדרת מטרופוליטן בברוקלין, שבעבר שימש כמפעל לאריזת בשר ושימורים. הם הקימו את חברת שרמן מטרופוליטן במטרה להסוות את פעולת המחסן החדש. בין המוצרים המשומרים של הדיירים הקודמים, היו שימורי פירות מקליפורניה וויסקונסין; חלק מהתוויות הישנות עדיין היו בסביבה. שרמן מטרופוליטן העתיק אותם והמשיך לשלוח את המוצר. בהבדל משמעותי – הפחים הכילו, כעת, אבק שריפה. המחסן הפך גם לנקודת האיסוף המרכזית של מאות תותחים. בחלק מבודד ומוחבא היטב של המחסן, הם נארזו כ"מכונות תעשייתיות משומשות". "בקומת הקרקע של הבניין, בכניסה, מול המבטים של כל עובר אורח סקרן, נמשכה פעילות אחרת של ׳הדייר לשעבר׳. אישה הנראית אימהית, במדים לבנים וכומתה, פיקחה על פס הייצור של מרק עוף." (עמוד 197)

 ליאונרד סלייטר, כתב בספרו, ארצות הברית נהפכה ל״אגף-האפסנאות״ של ה״הגנה״ ולאחר-מכן של צה״ל. 

מעניין לציין איך הצלבת ההיסטוריה ממשיכה, גיסו של פומי, צבי לוין, היה בין אנשי ההגנה שהגיעו לארה״ב מישראל לרכש הציוד.

דני (דניאל) פלידרבלום עלה לישראל ושינה את שם משפחתו לאביבי. הוא הפך לאחד הדמויות המובילות בתעשיית האלקטרוניקה בישראל. 

 בראיון בשנת 2014 עם אורי אביבי (בן דוד של דן)  המתגורר במושב אביגדור. הוא סיפר, שדני היה קצין בכיר בחיל הקשר בצה"ל. כשדני פגש את בן-גוריון, הוא אמר לו שהוא עובד בסמיקונדקטורים, אז בן-גוריון אמר לו, אני מעדיף שתעבוד עם קונדקטורים ​​שלמים.