בלה פסיה לוין נולדה ביוני 1929 בלונינייץ, בלארוס. הבת הצעירה של יצחק אברהם לוין ואסתר מלכה לוין לבית שניידמן. לבלה היו שישה אחים ואחות אחת (אריה, צבי, זלמן, איזיק, דב, יפה ויעקב). 

ב-25 בנובמבר, 1934, בגיל 5, בלה הגיעה עם משפחתה, באונייה פולוניה, לנמל יפו.  

בלה גדלה בשכונת מכבי על גבול  תל-אביב יפו.

ב-1946, בלה איבדה את אמה האהובה. על ערש דווי, הצדיקה, אסתר מלכה, בקשה את בתה בלה, להבטיח לה להמשיך את  מפעלה ולקיים את מצוות משלוח מנות מזון חמות לשבת, לקשישים ונזקקים בשכונתם. בלה קיימה את ההבטחה, כל יום שישי במשך שנים רבות.

ב-1948 מודי התגייסה לחיל האויר, כקשרנית/טלפוניסטית במטה החיל ביפו.

בשנת 1949 בלה פגשה את פומי, הוא כינה אותה "מודי", קיצור של חמודה. זמן קצר לאחר שהתחילו לצאת, מודי עברה ניתוח לכריתת התוספתן. למחרת פומי שלח לה זר פרחים, כמספר הימים שנותרו לאישפוזה. בכל יום הוא היה שולח זר חדש, עם פרח אחד פחות, עד שנותר ״זר״ עם פרח יחיד.

זו הייתה תקופת הצנע. מדיניות הקיצוב, שנכפתה במדינת ישראל בין השנים 1949-1959 וכללה אמצעי קיצוב ומצבי חירום אחרים כדי למתן את המשבר הכלכלי בראשית ימיה של המדינה. בשלוש שנים בלבד האוכלוסייה היהודית בישראל הוכפלה והיה צורך להגביל את רכישת המזון ומוצרי הצריכה ולהבטיח מנות שוות ובשפע לכלל אזרחי ישראל. משרד האספקה והקיצוב הוקם. בכל חודש כל אזרח היה מקבל קופוני אוכל בשווי של 6 לירות ישראליות. ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה לתזונה, וכללה לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 8 גרם אטריות, 20 גרם מרגרינה, 20 גרם קטניות, 17 גרם אורז, 60 גרם קמח, 58 גרם סוכר, 5 גרם ביסקוויט, 600 גרם בצל, 200 גרם גבינה.

הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. כמו כן חולקו כמויות משתנות של ביצים, סבון כביסה, סבון לרחצה, שוקולד, דגים מלוחים, ריבה, אבקת חלב, ועוד.

לא היה מדובר בתבנית כוללת לכל האזרחים, התבנית הותאמה לגיל ולמצב האזרח. כך, למשל, נשים הרות זכו לתוספת בבשר ובגבינה צהובה.

על מנת לוודא שכל אזרח או תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו חולקו לציבור פנקסי "נקודות" בהם היו תלושים למוצרים ומצרכים שונים תעודת הזהות של כל אזרח הוחתמה בחותמת. מתאימה כך שלא יוכל לקבל שני פנקסי קיצוב. עם קבלת הטובין היה הסוחר גוזר מתוך הפנקס את התלושים המתאימים ומוסר אותם לסיטונאי על מנת לקבל הקצבה חדשה.

לשם ביצוע התוכנית היה צורך במנגנון אכיפה ופיקוח, פקחי המשרד לאספקה וקיצוב הקימו מחסומי ביקורת, חיפשו בכלי נוסעי אוטובוסים ומכוניות, פעלו על סמך הלשנות וניסו, ככל יכולתם, לאכוף את קיום משטר הצנע. בשנתיים הראשונות שיתף הציבור פעולה עם המשרד והפקחים, אולם לאט לאט נמוג שיתוף פעולה זה והציבור עבר להגן על העבריינים מאחר שאלו תרמו לרווחתו.

חודשים לפני החתונה של פומי ומודי, כל המשפחה חסכה תשלומי מזון ו״נקודות״ אוכל כדי להשתמש בהם לקנות מצרכים למסיבת החתונה. מודי ואחותה יפה, יחד עם בני משפחה אחרים תיכננו לבשל למסיבה.

מודי אהבה לטייל ברחבי ישראל ובכל הזדמנות היא יצאה למסעות עם חברותיה וקרובי משפחה. חודשים ספורים לפני החתונה, מודי נסעה לקיבוץ גבת, בעמק יזרעאל. בדרך חזרה היא וחברתה תפסו טרמפ עם קבוצת בחורים שחזרו לתל-אביב. מודי התיידדה בקלות רבה, ופצחה בשיחה עם אחד הבחורים בקבוצה. תוך כדי שיחה, היא אמרה לו שהיא מתחתנת ומתכננת חגיגה גדולה, וכבר כל המשפחה חוסכת ״נקודות״ למצרכי מזון. הבחור, במפתיע, אמר לה שהוא עובד במשרד האספקה והקיצוב, ואחראי על חלוקת תלושי המזון. הוא הציע לה ליצור עמו קשר לפני חתונתה והוא יספק לה את כל השוברים הדרושים. והשאר היסטוריה. למודי היו מספיק דגים, ירקות, בשר, פירות, קמח, חמאה סוכר, שוקולד, שמן ושאר מרכיבים כדי להכין חגיגת חתונה למופת.

ב -3 לספטמבר 1950 פומי ומודי התחתנו בטקס צנוע בבית חינוך צפון, אותו בית ספר יסודי, בו פומי למד כילד. מאוחר יותר בערב הם חגגו עם בני משפחתם וחברים בקפה פילץ, על חוף ים תל-אביב, מרחק מטרים ספורים מ"עיר האוהלים" בו התגוררה ברכה, אמו של פומי לאחר הגעתה לארץ בשנת 1921.

למודי יש כישרון גולמי, עם חוש שאין שני לו, בהרכבת צבעים, קומפוזיציה, סבלנות ודיוק מדהימים! 

אמנית רב-תכליתית שיכולה להוציא לפועל כל משימה יצירתית בצורה מושלמת, החל מפיסול רך ועד עיצוב אופנה, אביזרים ותכשיטים. יכולתה האומנותית גולשת מעבר לאמנות החזותית והאופנתית. חוש הטעם שלה מגוון כמו פלטת הצבעים ביצירותיה. היא הייתה השף הכי טוב לפני שכולם נהיו ״שפים״… לא היה מתכון או מאכל, שהיא לא יכלה לבשל או לאפות. בכל פעם שמודי אכלה משהו טעים וחדשני לחך, בכל מקום, היא הצליחה להעצים ולשפר אותו במטבח הקסמים שלה.

כאשר, פומי, אהובה, אובחן בסוכרת, בגיל 43, היא שינתה את כל המתכונים והרגלי התזונה המשפחתיים, על מנת שהוא יוכל להמשיך ולהנות מטעם החיים. השינוי והאכפתיות גרמו לכך, שרמות הסוכר של פומי היו מאוזנות, הוא נזקק לטבלית אחת בלבד ביום, ללא צורך בהזרקת אינסולין וטיפולים מרחיקי לכת. למרות השינויים – מודי ופומי המשיכו להיות זוג מתוק. 

היום, מודי מחבקת את גיל תשעים ואחד. היא ממשיכה לחיות בעולם היצירה – מוקפת בחרוזים, אבני שיבוץ, מבחנות אחסון, מחטים, חוליות, סוגרים, חוטי-סיליקון, פלאייר ומספריים. יצירות האמנות הרבגוניות שלה, מחייכות ומאירות מכל קיר ופינה. לפעמים היא אומרת, ״אינני מאמינה, שיצרתי אותם״.