אבינו, זלמן לוין, 1996 – 1918

אבא שלנו, זלמן, נולד בלוניניץ שבפולין. שם גדל והתחנך עד עליית המשפחה ארצה בשנת 1934.

על ילדותו בפולניה כמעט לא דיבר ולא על בית ספרו. רק פעם הזכיר שלמד לנגן בקורנט ואף ניגן בתזמורת בית ספרו ( אפילו לא ידענו שקיים כלי כזה) ובאחד הביקורים של אסתר בארץ סיפר בעיניים נוצצות על ביקורו בארץ של ידיד מפולין ,לא יהודי, שלמד איתו בכיתה ב' ומצא אותו בבואו לבקר בישראל. אז גם הראה לה את תמונתו בכיתה ב'.

ב-1934 נגלה אבי אימו (אסתר-מלכה) לבתו בחלום (כך סיפרה) והאיץ בה למהר לעזוב את פולניה ולעבור לפלשתינה, ״כי האדמה בוערת מתחת לרגליים של היהודים בפולניה". אסתר מלכה הצליחה לשכנע את בעלה. סבא שלנו יצחק, למהר לקחת את הילדים ולעלות לפלשתינה. החלטה נבונה ואמיצה. כך עלו ארצה זוג ההורים ושמונת ילדיהם הצעירים והמשפחה ניצלה מהגורל הנורא שאירע ליהודים. היתה זו משימה לא פשוטה למצוא מקום מגורים, אך סוף סוף מצאו עצמם בצריפי שכונת מכבי ושם התגוררו.

כמו שאר אחיו ואחיותיו אבא היה איש רב מעללים שתרומתו להקמת מדינת ישראל וביטחונה היתה רבה. הוא שרת במשטרה הבריטית בהיותו איש ש"י של ההגנה, היה נוטר, לחם במלחמות ישראל ואף היה ממקימי משטרת ישראל.

עקב תפקידו במשטרה כראש מדור חימוש הרבה אבא בנסיעות למוצבי משמר הגבול בכל רחבי הארץ. הרבה פעמים צרף לנסיעותיו את אסתר, ולעיתים גם את צביה שהיתה הרבה יותר צעירה. כך היכרנו  מקומות רבים בארץ שבדרך כלל לא מגיעים אליהם ושתרמו הרבה לאהבתנו את הארץ.

שנים רבות שרת אבא כראש האגף הלוגיסטי במשטרת ישראל במטה הארצי בירושלים. הוא הוצרך לנסוע מת"א לירושלים כל בוקר – משימה לא פשוטה. מן התפקיד הזה פרש לגמלאות למורת רוחם של מפקדיו וחבריו לעבודה. על ההחלטה הסופית לפרוש ניצחה אמנו שראתה תדאגה את בריאותו המתרופפת ותמכה נמרצות בפרישתו.

אך לא רק איש עבודה וביטחון היה אבינו. הוא היה אב תומך ועוזר וביחד עם אמא התווה דרך לחינוכנו ולהקניית ערכים כדרך ארץ, כבוד לזולת, יושר, אהבת האמת והצדק , עבודה ואהבת ארץ ישראל.

אסתר מספרת איך ידעה שתמיד יעזור לה אם יתעורר הצורך בעזרה, בין אם הזדקקה לאב מלווה לטיול לאילת בכיתה ח' (בלי אב מלווה לא היו יוצאים לטיול), בין אם היה צורך לספק נשק לטיול שבלעדיו לא היתה ניתנת הרשות לצאת לטיול (אחרי הכל היה במשטרה) ובין אם היה צורך ליישר הדורים עם המורה להיסטוריה בתיכון. למותר לציין שהמורות שפגשו אותו פשוט העריצו אותו.

כשנעשינו אמהות אבא בא גם לנהרייה וגם לארה"ב והעניק לנו עזרה ותמיכה כשנולדו ילדינו. ולא נשכח את הטיפול המסור והחומל שהעניק לסבתא (אם אמנו) ולאחותה של אמנו שהיו שארית משפחתה המיידית של אמנו בינה.

אחת האנקדוטות מילדותה שאסתר אוהבת לספר היא כיצד לקח אותה אבא באחת השבתות ללונה פארק ביפו שבו הבילוי האהוב עליה היה השיט בסירה. בעמדם בתור לקנות כרטיסים ניגש אליהם ילד לבוש בגדים בלויים וביקש בדמעות שאבא ייקח אותו לשוט בסירה. אבא מייד קנה לו כרטיס וצרף אותו לסירתם. מי שלא ראה את הילד הזה חותר במשוטים לא ראה ילד מאושר מימיו. כזה היה אבא, נדיב ורחב לב.

בשנים האחרונות לחייו נאבק באומץ רב בחוליו, השתדל בכל אופן ובכל דרך לחיות ולתפקד ללא תלונות ומבלי להיות לנטל. עד שהוכרע ליבו ונדם בהיותו בן 77 שנים בלבד. חלפו 23 שנה מיום לכתו והגעגועים אליו עדיין כשהיו.

יהי זכרו ברוך!

כתבו בנותיו: אסתר לסקין וצביה פייביש

תוספת העורך: 

ביולי 1941 הוחלט על הגלייתם של הטמפלרים לאוסטרליה. זלמן לוין שירת במשטרה הבריטית וכחלק מתפקידו, הוא ליווה את הטמפלרים באוניית ההגליה לאוסטרליה.

ביולי 1947, זלמן נשא לאשה את בינה לבית מקובסקי. החתונה נערכה על גג בית של קרוב משפחתה של בינה, בבני ברק. כל המשפחה בישלה והכינה את מטעמי החתונה. התפקיד של זלמן, היה להביא את הצלם. בהגיעו לחתונה, בינה שאלה אותו: ״היכן הצלם״? זלמן, שכמובן, שכח לבצע את המשימה, אמר: ״אני פה, זה מספיק״. סיפור זה נאמר לאסתר על ידי הוריה, כאשר היא נברה באלבום המשפחה ולא יכלה למצוא את תמונות החתונה.