"הכל התחיל עם דגמי המטוסים מנייר שצורפו לגליונות של 'בטאון חיל-האוויר'", נזכר רענן וייס. "באותה תקופה הייתי תלמיד בחטיבת-הביניים והבנייה מאוד קסמה לי. התחלתי אפילו לתכנן דגמי מטוסים בעצמי. כשהייתי צריך לבחור תיכון, בחרתי ב'טכני' של חיל-האוויר בחיפה, בגלל האהבה שלי למטוסים. מאוחר יותר עברתי לבנות מטוסים מפלסטיק. הייתי קונה דגם, בונה אותו תוך שעה ורץ לקנות עוד אחד. בהדרגה למדתי כיצד להדביק את הדגמים ולצבוע אותם. בדיוק לפני שהתגייסתי לצבא כתבתי מכתב לאביהו בן-נון, מפקד חיל-האוויר דאז, והצעתי לתת לו במתנה דגם של מטוס F-16 שבניתי", ממשיך וייס. "הופתעתי כשקיבלתי הזמנה לבוא ללשכת מפקד חיל-האוויר. לא ידעתי אז שזו רק ההתחלה. הוא שאל אותי אם אוכל להכין גם דגם של יסעור. מאז, תמיד כאשר היה נדרש דגם או כאשר צריך היה לתקן דגמים קודמים פנו אלי. לעיתים היו ממש מזניקים אותי מהבסיס שלי כדי לטפל בדגם", מספר וייס.
כיום, רענן וייס הוא בן 30, גרפיקאי במקצועו. הוא נשוי לניבה, גם היא גרפיקאית ואב לרותם בת השנה. יחסיו ההדוקים עם חיל-האוויר זיכו אותו בסוף שירותו בטיסה במטוס כפיר – טיסה שהוא לא ישכח לעולם, על רקע ההרים המושלגים של חורף 1992.